באחת מהסדנאות  שהעברתי בבתי החולים הופיעה אשה נאה מאוד. פניה היו צהובים בעקבות הטיפולים שקבלה. ארשת פניה היתה נוקשה משהו והיתה בה סוג של עצבות .

הזמנתי אותה להיות  זו שאדגים עליה את האיפור לאותה סדנא. היא חייכה. נשבר הקרח.

שאלתי אותה לצבעים שהיא מתחברת אליהם  והיא ענתה לי שאוהבת במיוחד את הורודים.

שיתפתי אותה  שורוד הוא צבע שמביא איתו המון רוך, הוא אולי הצבע שמדבר על אהבה ללא תנאי, לא סתם הוא נמצא בצ'קרת הלב, הוא צבע האהבה, הנשיות צבע שמתחבר לילד שבתוכנו לחיים הורודים והטובים שבכל אחד מאיתנו.... היא חייכה.

באיפור פניה הכנסתי המון ורוד, גם משום שזהו הצבע ששובר צהבהבות בעור, זהו צבע שמכניס רעננות למראה. כל העת שאיפרתי אותה שמעתי אחת מהנשים אומרת: "תראי איך את מרככת אותה..... היא כל כך רכה הופכת מתחת לידייך..." הבנתי שיש  שם יותר ממה שהעין רואה אך לא הבנתי עד כמה....

כשסיימתי לאפר את האשה היקרה, היא התבוננה במראה ואמרה:" הפנים שלי קמו לתחייה! זו ממש מסיכת החייאה!" ואני הנהנתי בראשי. ידעתי  למה היא מתכוונת.

לאחר הסדנא נגשה אליי אותה אישה שדברה על האיפור שמרכך. היא סיפרה לי שאותה אשה  מוכרת כאשה מאוד נוקשה כך רואים אותה הבריות שמכירות אותה, ופתאום בתהליך האיפור משהו נשבר בארשת הנוקשה שלה. היא נראתה מרוככת מלאת רוך משהו. אני חייכתי וחשבתי לעצמי כמה פנים וחוץ מחוברים, מקישים ומשרתים אחד את השני.

הצהוב על פניה של האשה היקרה היה צמא לאותה נגיעה של הורוד שעטף, ליטף וטשטש  אותו. באורח פלא, הפנים קמו לתחיה, פתאום נראה  חיוך במראה, הנוקשות פינתה מקום להמון אהבה רוך.....וורוד בנשמה.