אני מתעורר ומגלה בתוכי גודש בגרון, כאב גב עדין שמקשה עלי לקום, שכמות תפוסות, רגליים כבדות, ראש כואב. יש עוד דוגמאות רבות ל: איך הגוף שלי מגיב כאשר אני מתעורר, באלו מצבים אני שם לב אליו ובאלו לא. בדרך כלל אתעורר ואקום עם אותן תחושות ואמשיך בשגרת יומי: עבודה, בית וכו'. אני לוקח את גופי ככלי כמעט מובן מאליו וממשיך להעניק לו משגרת היומיום. כן, אתן לו את מנת התזונה הנדרשת, אתן לו את חדר הכושר או ההליכה הנהוגים בתקופה זאת. מידי פעם אעניק לו עיסוי כדי שלא יכאב, אבל בעיקר שירגיש טוב. אעשה דיאטה כאשר אשמין, אוכל יותר מהרגיל כאשר ארגיש רזה מידי, אשים לב למראות מבחוץ ולקולות שאומרים "אתה נראה כך" או "בוא, תיראה כך". אתבונן במראה, אקלל את מה שאיני אוהב ואחמיא לשינויים שאותם אני כן אוהב. אם כואב מידי אקח כדור להקלה בעצת ההיגיון שלי או לכל הגרוע בעצת הרופא. צריך ורוצה תחושות טובות, החיים מורכבים ואינם פשוטים, אעשה הרבה למען בריאותי". אני מתעורר ומרגיש טעון, מתוח, עצוב, ריק, קשה, גם לרגשות שלי, שבתוכי, אתן את התרופה המידית הרצויה, כך שהן לא יפריעו לי במהלך היום. אני לוקח את המתיחות ואומר לה "יהיה בסדר". מלטף את העצב בקצה ומשכנע אותו שלא צריך להיות עצובים. את הרגשת הריק אמלא כבר בשאר עיסוקיי היום. קשה? אז קשה, כך אצא ואתהלך ואגמע עוד יום ועוד אחד, אעשה את הפעולות הנדרשות בכדי לא להתעמת עם מה שבפנים, אתן את תשומת הלב למה שקורה, אך אשאר בשליטה. אני אדם נורמטיבי, אשר שומר על מושגי וחוקי החברה האנושיים. החיים מורכבים ולכן אעשה מה שביכולתי למען ההרגשה היותר טובה". שתי הדוגמאות הללו מאפיינות בדרך כלל טיפוסים "שגרתיים ונורמטיביים" שהבחירה שלהם היא בדרך של תשומת לב מחד ומאידך, הם אינם שמים לב לאותה מערכת הדחקה פיזית ונפשית שהם יוצקים לתוך המערכות הפנימיות. אם ניקח אדם אחד מתוך הדוגמאות הנ"ל ונבחן את אופי הישרדותו, נגלה שהיא גבוהה אמנם, אך נשענת בעיקר על מכלול הדחקות, אשר לאורך זמן יצופו במצבים של משברים עמוקים, נפשיים ופיזיים כאחד. מדוע אני צריך לתת יותר זמן ותשומת לב למה שקורה? מדוע איני יכול פשוט להמשיך את חיי כך? בתור אדם בוגר מצופה ממני לקחת אחריות על מעשיי ולמלא את חובתי לחברה. כאשר אני מאבד את הקשר עם גופי או מתעלם מנפשי האחריות המוטלת עלי נעשית כבידה וקשה יותר. הקשר בין גוף לנפש הוא בלתי נפרד ולכן כאשר אעשה את הפעולות הנכונות למען גופי, נפשי תתוגמל בהתאם ולהיפך. תשומת הלב יכולה להתחיל בלעצור רגע את רכבת החיים שאינה מרפה ולבדוק כיצד אני נושם? האם הנשימה שלי מספיק מכילה ומגיעה עד תחתית הבטן? האם השאיפה שאני לוקח ממלאת אותי? כמה באמת אני יכול להכניס פנימה את השאיפה? היכן היא נעצרת? כמה נשיפה יוצאת ממני החוצה? האם כאשר אני נושף אני מרגיש התרוקנות? האם בנשיפה החוצה ישנה הקלה? דוגמה נוספת נמצאת במקום שכיח ומוכר: אזור השכמות והחלק העליון של הגב הכוללים את חגורת הכתפיים. אזור זה מכווץ באופן כרוני ומורגש היטב בתור מעמסה על גופינו ונפשנו. אם ניקח רגע נשימה ונעצור בעזרת שאיפה עמוקה פנימה, מתיחת האזור, מעבר לתנועה הרגילה שאנו מבצעים בזמן שכואב או תפוס שם והשהייה של המתיחה, נוכל בעזרת הנשיפה להרגיש את ההתפרקות הראשונית של השריון המכסה שם את האזור כולו. לאחר פעם או פעמיים, הרגשת השחרור תעניק למפרקים יותר חופש ואפשור לנפש המיוסרת באזור זה להרפות ולהרגיש טוב. אם נשכיל לחזור על זה מידי פעם, הגוף שזוכר ילמד להגיב לפעולה זאת ביתר מיומנות ויאפשר למערכת השרירית הפיזית והנפשית יותר חופש ומרחב מחייה. תוספת של תשומת לב כזאת לשאר חלקי גופינו במהלך חיינו תשדרג את הרגשתנו הכללית ותצמצם חיכוכים עם הזרימה הטבעית. כל פעולה שתשתלב בה תשומת הלב וההתבוננות לתוך המרחב המגביל שלנו תעזור להאריך את התנועה ותגביר את החיוניות אצלנו ברמה הפיזית, הנפשית והמנטלית. לסיכום, החוויות הפיזיות המודחקות, שמקבלות את ההזדמנות לביטוי דרך תנועה והבעה בשילוב ורבאלי מאפשרות להניע ולהגביר את כוח החיים הטמון בנו. מעתה, כאשר אתקל שוב באותה התעוררות פיזית/ נפשית, אנסה לתת לה קצת יותר ממה שאני מורגל אליו וכך המערכת הפנימית תחזיר לי בהודיה הטבעית המתבקשת. לא אפתור בכך את כל בעיות חיי, אך לפחות אוכל להתמודד מולן בצורה קלה יותר. " קשה הרבה יותר להתמודד עם בריאות מאשר עם חולי " (ד"ר ויניקוט 1971-1896) כתב: אסף אברהם - פסיכותרפיסט גופני. .