כשהייתי קטנה, אחת ממילות הגנאי החריפות ביותר על ילדה אחרת היתה "היא שוויצרית" (טוב, זה היה מזמן, כפי שבוודאי הבנת).

תחשבו כמה מסובך להיות "מלכת הכיתה" (לא שאני הייתי..).
מצד אחד, מלכת הכיתההיא מושא הקנאה של כל הבנות בכיתה,
ומצד שני, אוי לה ואבוי לה למלכה, אם היא תרים את האף טיפה יותר ממילימטר, שהרי אז היא תספוג את מילת הגנאי "שוויצרית", ואולי אפילו תודח מכסא מלכותה, רחמנא ליצלן.

גם תוכידס*, אחד מגיבורי הילדות שלי, המליץ לשכנתו פשקוביצי, להפסיק להשוויץ!

כאשר מעל ראשך מתנופפת "חרב" כזו, שעלולים להגיד עליך "שוויצר" או "שוויצרית", עבור הרבה ילדים וגם עבור הרבה אנשים הפתרון הוא אחד – להצטנע!

להצטנע, בעיני, זה הרבה פעמים להקטין את עצמך, וכשמישהו מקטין את עצמו, ההקטנה פועלת "החוצה" ו"פנימה" באותה מידה;
כשאתה מצטנע בפני אחרים, גם אתה עצמך לא תמיד רואה את גדולתך.

אם כשמחמיאים לך על הישג או הצלחה שלך, התגובה שלך – "סתם, היה לי מזל", מה שהתת מודע שלך קולט, זה שההישג לא היה שלך, שההצלחה לא קשורה אליך, ליכולות שלך, לסגולות שלך, או לעשייה שלך.

למה זה חשוב? כי תחושת הבטחון העצמי שלנו עולה, כאשר אנחנו כן "סופרים" לעצמנו את המיוחדות שלנו, את היכולות שלנו, ואת ההצלחות שלנו.

אם ילד גדל באווירה מפרגנת, עם שבחים כנים וספציפיים למיוחדות שלו, הוא גם מטפח בטחון עצמי גדול יותר, וגם לומד, שזה בסדר לפרגן לעצמו, מבלי שזה ייחשב כשוויץ.

הרבה אנשים גדלו עם מעט פירגון ("שהשתן לא יעלה לילד לראש"), ולכן כשמחמיאים להם, הם מרגישים מבוכה, ומבחינתם זה "או להשוויץ או להצטנע".


הרבה דברים בחיים נראים לנו סוג של "או ש.. או ש...", אבל למעשה יש שם ריבוי אפשרויות.
לדוגמה: תורה של הילדה להביא מחר כיבוד, והאמא אומרת:
"אם אני לא אופה היום עוגה, היא תלך מחר בידיים ריקות וזו תהיה פאדיחה רצינית".
לכאורה, "או שאני אופה או שפאדיחה רצינית"
למעשה, יש הרבה אפשרויות אחרות, לדוגמה לאפות מחר בבוקר, לקנות עוגה מוכנה, שמישהו אחר יאפה את העוגה, או להביא כיבוד אחר בכלל.


כמאמנת עסקית אני פוגשת אנשים מוכשרים ומצליחים, ואפילו הם מתייחסים לענין כמו "או שאשוויץ או שאצטנע"

כאילו מדובר בצומת T, שבו יש רק שתי אפשרויות – להשוויץ או להצטנע.


מה תגובתך, לדוגמה, כשמישהו מחמיא לך על הישג משמעותי שלך?
או כשמישהו בפייסבוק רואה תמונה שלך עם המשפחה וכותב לך "איזו משפחה יפה"...


זו סיטואציה שלהרבה אנשים גורמת מבוכה אמיתית.
אולי המבוכה היא בגלל ששתי האפשרויות – להשוויץ או להצטנע – שתיהן לא מרגישות לנו מספיק נכון?

דמיינו, שהסיטואציה מביאה אתכם לכיכר, ולא לצומת T!

להבדיל מצומת T, בכיכר יש כמה וכמה יציאות ("ריבוי אפשרויות", זוכרים?).
לדוגמה, מהכיכר יש יציאה ששמה "הכרה בערכי" (לדוגמה להשיב: "כן, זה היה פרויקט מאתגר, ואני שמחה שהצלחתי ...")
מהכיכר יש גם יציאה ששמה "הכרת תודה על הדברים הטובים שבחיי "("יש לי משפחה מקסימה, ואני שמחה שזה עובר גם בתמונה")
ויש מהכיכר גם "יציאה למתחילים" – לדוגמה, פשוט להשיב "תודה, זה נעים לי לשמוע".

ומה תהיה תגובתך בפעם הבאה שיחמיאו לך?
* מתוך שיר הנושא של "תוכידס"