לכאורה, כל מה שהיה אתמול בערב זה בסך הכל עוד מופע של "צוחקת ברצינות"!

הופעתי עם "צוחקת ברצינות" כבר עשרות מופעים,
אלפי אנשים כבר היו במופע - צחקו וגם קבלו כמה טיפים איך "להתאשר"
אז למה אני עדיין מרוגשת, ולמה אני משתפת אותך בחוויה המיוחדת שהיתה לי אתמול?

סיפורנו מתחיל לפני כחצי שנה, כשנסעתי לפגישת נטוורקינג של נס-ציונה, והיכרתי שם מתולתלת ג'ינג'ית נחמדה מאוד, שהתעניינה במופע שלי.
היא אמרה לי ששמה טל מרום, שהיא מטפלת זוגית ומשפחתית, ושהיא קשורה ל"מרכז יה"ל", שנותן ייעוץ והכוונה למשפחות של פגועי נפש (שנקראים היום מתמודדים), ושהם מתכננים יום עיון למתמודדים, לבני משפחות שלהם ולאנשי מקצוע, ושאולי, רק אולי, המופע שלי יכול להתאים ליום כזה.
לדבריה, כשאדם מאובחן כחולה, זה לא רק שהוא נופל, אלא שלעיתים כל המשפחה כולה מתרסקת, והחיים של כולם נעצרים.

טל בן אדם מאוד רציני ומאוד מקצועי, ולכן היא הגיעה לצפות במופע שלי, כדי לוודא שהוא אכן מתאים לקהל המיוחד שלהם;
למחרת המופע היא כבר דיברה איתי ותיאמה איתי מה היא מבקשת שלא אכלול במופע, וזאת על סמך ההיכרות הקרובה שלה עם המתמודדים והמשפחות ומתוך כבוד ורגישות גדולה מאוד שלה.

יומיים לפני המופע טל שוב דברה איתי והציעה שאבוא ליום היון כולו,
זו היתה חוויה מאוד עוצמתית עבורי – לשמוע את ההסטוריה של "השגעון", כשאנשים הורחקו גם מהקהילה וגם מהמשפחה ונכלאו (אין מילה אחרת) וממש עונו, כדי "להוציא מהם את השגעון";
לשמוע מאנשי המקצוע שתקווה עבורם זה להאמין שמתמודד שלא מתפקד יחזור להתקלח ולאכול;
לשמוע בפאנל שהיה שם את נ' שמתמודדת כבר ארבע שנים וחולמת שאולי יום אחד תחזור לחייה הקודמים, לימודי תואר ראשון, להתרגש עם ע' שדומע בלי בושה, כשהוא מספר על ההתמודדות שלו ושל ביתו, להכיר את י' שכבר 25 שנים מתמודדת עם המחלה של בנה, מחלה שאובחנה בתקופה שבה כמות הסטיגמה וההסתרה היו גדולות פי כמה וכמה מכמות הסיוע והתמיכה;

ואז היתה הפסקה של כמה דקות, שלאחריה אני הייתי אמורה לעלות להופיע, להצחיק, להיות אנרגטית ולהעלות את האנרגיות של הקהל.

לרגע הצטערתי, שנעניתי להצעה של טל ושהייתי במהלכו של כל יום העיון.
הרבה יותר קל לבוא מהבית, אחרי מקלחת מרעננת, לבושה ומאופרת להופעה, שומעת בדרך את "באה מאהבה", את "בוא נרקוד עד אור הבוקר" מאשר לקום ממקומי לאחר שראיתי את "הלבן של העיניים" המצועפות מדמעות של היושבים בפאנל.

ואז אמרתי לעצמי, שהמעבר הזה לקלילות, לשמחה, לצחוק, לאופטימיות – גם אם הוא קשה לי – הרי שזה בדיוק המסר שאני רוצה להעביר לקהל שישב שם – שהמעבר הזה אפשרי, ונכון!

את הכובד, העצב, התסכול, אפילו תחושת האבל שהם חשים – את כל זה הם מכירים, וכמו שאני מאמינה שהם יכולים לחוות יותר שמחה, ל"התאשר" בחייהם, אם רק יחליטו להיות יותר מאושרים, כך גם אני צריכה להתחבר כעת לקלילות, לשמחה, לצחוק ולאופטימיות שלי !

לשמחתי הקהל צחק כבר מהבדיחה הראשונה, היה מרותק לסיפורים, הקשיב רב קשב, הגיב, נהנה, ושיתף איתי פעולה לחלוטין, אפילו במשימה כה מאתגרת כמו "לומר לשכן לידי את המשפט שהכי מעציב אותי" – אבל בחיוך J.

בסוף כל מופע שלי אני פונה לקהל ומזמינה את מי שרוצה לשתף אותנו במשהו שהוא לוקח איתו מהמופע שלי – אם זו בדיחה, תובנה, מחשבה, או טיפ שהוא מתכוון ליישם.

לשמחתי הרבה, אנשים רבים בקהל נענו להזמנה שלי, הרבה מעבר למה שקורה בכל מופע אחר שלי -
זה ריגש אותי מאוד!!!
לשמוע אחרי המופע מנערה שמתמודדת, שהיא עשתה מאמץ מיוחד כדי לבוא למופע שלי, ושהיא יצאה מחוזקת -
זה ריגש אותי מאוד !!!

שאותה מתמודדת מספרת לי, שאמא שלה בד"כ שקטה, אבל אתמול היא דווקא כן שיתפה  במה היא לקחה מהמופע, לראות את התקשורת המפרגנת הזו -
זה ריגש אותי מאוד !!!

תחילתו של יום העיון היתה עם הרצאה מצוינת של ניסים דיין על "השעון בראי הקולנוע"
ולכן אך ראוי היה שסופו של יום העיון יהיה ממש כמו בכל סרט הוליוודי -  Happy End

טל המקסימה כתבה לי הבוקר, שנתתי אתמול לקהל מתנה ענקית של יותר כוחות להתמודד, אבל אני מרגישה שאני זו שקבלה מתנה!

אם הגעת עד לכאן, תודה שהקשבת לסיפורי, וזו תזכורת גם עבורך - לחייך :-)