זה התחיל בתחושה מוכרת מידי,

הימים התארכו ,הילדים בבית והלוז -נמס כמו ארטיק

מצאתי את עצמי שואלת:

לאן נעלם לי הזמן?

איך כבר יום שלם בלי שהספקתי משהו משמעותי?

ואז הבנתי

כשאין מסגרת-אין תחושבת שליטה

וכשאין שליטה- משהו בפנים מתחיל להתבלגן.

אז עצרתי- והתחלתי לעשות סדר פשוטו כמשמעו

הימים מרגישים לי כמו חופש גדול לא מתוכנן

הילדים בבית, הכל מושהה, המסגרות הסתיימו ואני?

וזה לא פשוט.

כי כשאת רגילה לנצל כל רגע, החלל הזה מאוד מורגש.

אבל דווקא מתוך הבלאגן. פתאום התחדד לי דבר אחד.

צריך מסגרת, לא כדי להספיק- אלא כדי להרגיש יציבות בתוך עצמי.

גם אם כל יום נראה אותו דבר-כשיש סדר, יש שקט פנימי ויש תחושת ביטחון.

וכשיש מטרות קטנות- יש תחושת משמעות.

אז הבוקר פתחתי את שולחן הפינג פונג-

רציתי שהילדים ישחקו במה שלי היה פעם עוגן שלם.

כי אני מגיל קטן אלופה בזה-

בכל שנה כשהייתי קטנה הייתי נוסעת לסבא שלי

בית עם חצר, עצי פרי,שהייתי משקה ומטפלת בהם.תוכים,ארנבונים,וחתול שהיה מבקר מידי פעם.

אבל קיץ אחד- היה חופש שיא שאני לא יכולה לשכוח.

היה בו סדר יום קבוע, מתוכנן לפי שעות.

הכל זרם:

בבוקר משחק עם חברה,

לאחר מכן היינו הולכות לבית של חברה שניה שהיה לה שולחן פינג פונג במקלט

ששם היינו משחקות מידי יום עד שנהייתי אלופה בפינג פונכ.

לאחר כשעתיים סבא היה מחזיר אותי הביתה לארוחת הצהריים

ואז שנ"צ ליד סבתא,

טיול ביער עם אותן החברות 

חזרה הביתה למשחקי קלפים ולישון.

וזה מלמד אותי:

כדאי לעצור ולכנן מראש את סדר היום,

ומי שמרגיש מבולבול, שייקח יומן, ירשום מטרות,שיסדר לו מסגרת.

כל רגע חשוב,

גם טיול קצר או הליכה לשוק- כשעושים אותם מתוך מודעות 

זה לא סתם זמן שעובר אלא זמן שנוצל.

העיקר לא להיסחף לשעות של בהייה באוויר

אלא לזכור מה המטרות ולשאול את עצמי:

האם אני חיה את הרגע? או שהוא בורח לי מבין האצבעות?

אני מזכירה לעצמי:

המטרה היא לא להספיק הכול-אלא להיות נוכחת ברגע זה.

וכשאני נוכחת-אני יודעת שעשיתי את הכי טוב שלי.

נעמה פיין- מטפלת ריגשית ואנרגטית.