המסכות שאנחנו לובשים - ומה הן מנסות לשמור

לכולנו יש מסכות.

לא רק לאנשים שמסתירים, משקרים או מעמידים פנים. גם לאנשים ישרים, רגישים ומודעים.

יש את המסכה של ״אני בסדר״.
המסכה של ״אני מסתדר לבד״.
המסכה המצחיקה.
המסכה החזקה.
המסכה הכועסת.
המסכה שלא צריכה אף אחד.
ויש גם את המסכה הרוחנית, הטיפולית, החכמה - זאת שיודעת להסביר הכול, אבל לא תמיד מצליחה להרגיש.

אנחנו לא בוחרים את כל המסכות שלנו באופן מודע. חלקן נבנו כשהיינו ילדים. חלקן נולדו מתוך כאב, פחד, בושה, דחייה או צורך להשתייך. הן עזרו לנו להסתגל לסביבה, לקבל אהבה, להימנע מפגיעה או פשוט לעבור עוד יום.

לכן מסכה היא לא בהכרח שקר.

לפעמים היא פתרון ישן לבעיה שכבר אינה קיימת.

הקושי מתחיל כאשר המסכה הופכת לזהות היחידה שלנו. כשאנחנו כבר לא יודעים מי נמצא מתחתיה. כשאנחנו ממשיכים להיות חזקים גם כשאנחנו עייפים, ממשיכים להצחיק גם כשכואב, ממשיכים לרצות גם כשאנחנו כועסים וממשיכים לומר ״הכול בסדר״ גם כשמשהו בתוכנו מתפרק.

במרווח שבין הגלוי לנסתר, מתאפשר מפגש חדש.

זה המרחב שאני מבקש ליצור בתוך ליווי רגשי, בעבודה קבוצתית ובסדנת המסכות ״החופש לפגוש״.

לא ממהרים להסיר את המסכה. לא תולשים ממנה את האדם. לא אומרים לו שהוא מזויף ולא דורשים ממנו להיחשף לפני שהוא מוכן.

קודם כול פוגשים אותה.

מתי היא הופיעה?
מה היא מאפשרת לי?
ממה היא מגינה עליי?
מה היא מסתירה?
מה המחיר שאני משלם עליה היום?
ומי אני מפחד להיות בלעדיה?

מאחורי כל מסכה יש חלק.

יש חלק שרוצה שיראו אותו.
חלק שמפחד להיראות.
חלק שמבקש קשר.
חלק שבורח מקרבה.
חלק שמבקש לנוח.
וחלק אחר שלא מרשה להפסיק להחזיק.

עבודת חלקים אינה מנסה להחליט איזה חלק ״טוב״ ואיזה חלק ״מקולקל״. היא מנסה להקשיב לתפקיד של כל חלק, להבין מתי הוא נוצר ומה הוא עדיין מנסה לעשות עבורנו.

גם החלק הכועס מנסה לשמור.
גם החלק המרצה.
גם החלק השולט.
גם החלק שמתרחק.
גם החלק שמתמכר.

בעבודה מול התמכרויות למדתי שאי אפשר להסתכל רק על החומר או על ההתנהגות.

הסם, האלכוהול, ההימורים, הפורנוגרפיה או כל התנהגות כפייתית אחרת הם בעיה אמיתית. יש להם מחירים כבדים ולעיתים מסוכנים. אבל במקרים רבים הם גם שכבת המופע של משהו שנמצא מתחת.

כאב שלא קיבל מקום.
בושה שלא היה אפשר לדבר עליה.
בדידות.
טראומה.
חרדה.
ריקנות.
חוסר יכולת לווסת רגש.
צורך להשתיק את הראש או לצאת לרגע מתוך הגוף.

אם ניקח לאדם את דרך ההרגעה שלו בלי לעזור לו לבנות מיכל רגשי, עוגנים, קשר וכלים חדשים - נשאיר אותו חשוף מול אותו כאב, רק בלי חומר ההרדמה שלו.

החלמה אינה רק להפסיק להשתמש.

החלמה היא ללמוד להישאר.
להרגיש בלי לטבוע.
לבקש עזרה בלי להרגיש חלש.
לזהות את הרגע שבו חשש הופך לדאגה, הדאגה לפחד והפחד לחרדה.
לבנות בהדרגה יכולת לשאת תסכול, בושה, אשמה, כעס וחוסר ודאות.
ולהכיר את החלקים שפעם נאלצו לנהל את החיים לבד.

כאן הפסיכודרמה מאפשרת משהו ששיחה רגילה לא תמיד מצליחה לאפשר.

בפסיכודרמה לא רק מדברים על החלק הכועס - נותנים לו מקום בחדר.
לא רק מספרים על הילד הפנימי - פוגשים אותו.
לא רק מנתחים את המסכה - מאפשרים לה לקבל קול, גוף ותנועה.
אפשר לשים על כיסא את הפחד, את ההתמכרות, את הבושה, את המבקר הפנימי או את האדם שמולו נשארו מילים שלא נאמרו.

פתאום הדבר שהיה סגור בתוך הראש מקבל צורה.

אפשר להביט בו.
לשמוע אותו.
להתקרב אליו.
להתרחק ממנו.
לענות לו.
ולפעמים לגלות שמתחת לקול המאיים נמצא חלק קטן, עייף ומפוחד, שרק מבקש שלא יעזבו אותו שוב.

סדנת המסכות משלבת יצירה, עבודת חלקים, פסיכודרמה, עבודה קבוצתית והתבוננות רגשית. היא אינה עוסקת ביצירת מסכה יפה. המסכה היא שער.

דרך הצבע, החומר, הדימוי והמפגש הקבוצתי אפשר לפגוש דברים שלא תמיד יודעים לומר במילים. המשתתף לא חייב להגיע עם סיפור מסודר או לדעת מראש על מה הוא רוצה לעבוד. לפעמים היד בוחרת צבע לפני שהראש מבין. לפעמים נוצר סדק, חיוך, פה סגור או עין שמביטה הצידה - ורק אחר כך מתגלה הסיפור.

אני מגיע לעבודה הזאת גם מתוך הכשרה מקצועית בליווי רגשי, פסיכותרפיה ממוקדת טראומה והתמכרויות, הנחיית קבוצות, פסיכודרמה ותיאטרון טיפולי - וגם מתוך דרך אישית.

לא מתוך תיאוריה בלבד - מתוך דרך.

אני מכיר את הבור.
אני מכיר את המסכות.
אני מכיר את הניסיון להסתדר לבד, להסתיר, לשלוט ולברוח.
ואני מכיר גם את הדרך החוצה.

ליווי רגשי אינו ניסיון לתקן אדם. האדם שמגיע אינו תקלה, והחלקים שלו אינם אויבים.

המטרה היא ליצור מרחב בטוח מספיק שבו אפשר לעצור, להתבונן, לתת שם למה שקורה ולשמוע גם את הקולות שנדחקו לקצוות. לא להכריח אותם להיעלם, אלא לבנות מערכת יחסים חדשה איתם.

כי מאחורי המסכה לא תמיד מחכה ״האני האמיתי״ המושלם, השקט והבריא.

לפעמים מחכים שם עוד כאב, עוד פחד ועוד בלבול.

אבל מחכה שם גם האפשרות להפסיק להסתתר מעצמנו.

לקלף עוד שכבה.
לפגוש עוד חלק.
להחזיר לעצמנו עוד חתיכת פאזל.
ולגלות שאנחנו יכולים להחזיק בתוכנו יותר מקול אחד - בלי שאף אחד מהם יצטרך לנהל את כל החיים לבד.

יוסף חיים אלטרמן
צלם אומן
מלווה ריגשי
פסיכותרפיסט - פסיכודרמתיסט
מנחה קבוצות
מנחה מעגלי גברים
יוצר סדנת המסכות האומץ לפגוש

[email protected]
054-5294453