איך מתמצתים מסע של חיים, מסע של נשמה למאמר אחד? שאלתי את עצמי
כשהתיישבתי לכתוב. דברים רבים עלו, עם זאת השהיתי את הכתיבה עד לרגעים אלו ממש. נושא מורכב, בעל רבדים רבים. לבסוף החלטתי, כמו שבדרך כלל אני עושה, להתחיל לכתוב והדברים כבר יזרמו. בחרתי להתחיל לספר לכם על מסעי באמצעות מחקר שנעשה על לווייתנים.

לפני כמה ימים ראיתי סרט ב"נשיונל ג'יאוגרפיק", סרט מרתק על חיי לווייתנים, השפה שלהם, השירה. היו גם דברים שלא היה קל להתבונן בהם, על המאבק לעצירת השמדתן של החיות המדהימות האלה. אני לא זוכר איך קוראים לחוקר שהכין את הסרט, עם זאת היו שם כמה דברים שמיקדו את תשומת לבי במיוחד. אחד מהם היה שאת גלי הקול שלהם ניתן לשמוע במרחק של אלפים רבים של קילומטרים. והשני היה, שאותו חוקר אמר, שלדעתו הדרך הטובה ביותר למנוע את המשך השמדתם הוא להשמיע את השירה שלהם. ואכן, כשהשמעתי את השירה שלהם לאנשים, רבים מהם פרצו בבכי ואמרו שחוו צער עמוק משמיעת הצלילים. אחרים אמרו שהרגישו רגיעה שמעולם לא חוו. זיכרו שצלילים אלו נישאים אלפים רבים של קילומטרים.

חשבתי לעצמי, איזו אכזבה יש ליצורים המדהימים האלה מבני האדם, ובכל זאת הם ממשיכים לשלוח תדר של ריפוי בעבור אחרים. לא מנסים להתנגד, באיזה שהוא מקום מאמינים שיש מישהו ששומע את קולם ויעשה משהו בעניין לפני שיישארו רק דיסקים של שירתם. אני לא בקטע של צדקנות ולא נציג של גרינפיס, אבל אני שמח לספר לכם שיש עוד הרבה צדדים שלא סופרו בסרט זה.

אם אתם שואלים את עצמכם, איך זה קשור למסע של חיים? אספר לכם. ראשית, לא כל הלווייתנים נמצאים במים, חלקם הולכים על האדמה כאחד האדם. שנית, ישויות נפלאות אלה מכילות אינפורמציה חיונית מאוד בעבור התפתחות הכדור הזה והאנשים שחיים בו. לא ארחיב כאן על ידע זה שהם מכילים, הגיעו כבר הרבה תיקשורים על מהותם, אומר רק שיש נשמות עתיקות המתודרות על אותו גל, על אותו צליל, בעלי סונאר של קליטה רחב מאוד. רובם מוסתרים, משדרים את הפולסים למען הבריאה, רגישותם ופגיעותם גבוהה, ולכן משקפים במדויק את התנהלותה של המודעות הקולקטיבית. עם זאת רגישותם ופגיעותם הם סוד כוחם. ביכולתם לשנות את התדרים בעבור אחרים וביכולתם
לחצות מימדים במהירות ההרגשה.

"סוד הלוויתן" מהסיפור התנ"כי מצפין בתוכו את תיור המימדים שנעשה עם יונה הנביא, מעבר בין המימדים, הבאת מסרים מעליונים לתחתונים. ההבנה וההכלה האנושית לגבי נשמות וישויות אלה נמצאת עדיין ברמת הפוטנציאל. השפות האוניברסאליות הן לא אנגלית וצרפתית, ולא כל שפה מדוברת אחרת, זה הרבה מעבר לזה. שירה, ריקוד, נגינה, ציור, נמצאים בתדר זה. האלוהות מגיבה הכי מדויק לתדרים אלה, לא המילים הן הנשמעות במימדים הגבוהים. לא בכדי נאמר "בתופים ובמחולות".

****************

מסע של חיים יכול להיות משא של חיים. כשאדם חי חיים של מישהו אחר הוא חווה אותם כ"משא". כשהוא חי את חייו זהו "מסע". מעצם מהות המילה קיימת תנועה. תנועה מבפנים החוצה ושוב פנימה. ולא ההפך. כל מסע חיצוני מתחיל במסע פנימי, גם אם אתה לא מודע לזה וגם אם כן. כשאתה מודע אתה חופשי להוריד ממך כל "משא" מיותר ולנוע באופן חופשי, ללא היצמדות לדבר. אין צורך להיות בעלים של משהו כזה או אחר, עם זאת זה בהחלט מותר ואפשרי. האיזון למסע מוצלח לדעתי הוא להבין תובנה זו, כך שאתה מרגיש שהכול זה אתה ואתה זה הכול. אין נפרדות ואין למישהו משהו שלך אין. כשאתה מבין את זה בפנימיות שלך, אתה משתחרר מאשליית התחרות, "מי יגיע ראשון" או "אני שווה יותר". אתם קולטים את הגיחוך שבדבר? למה מלכתחילה אדם יוצא למסע? נאמר שיש לאותו אדם כל מה שיחפוץ בהיבט חברתי, ורכש הוא את כל סממני ההצלחה המוסכמים. גם אנשים כאלה וגם עניים מרודים יוצאים למסע.

נכון שההקשר למסע נחווה רבות כנסיעה למקום רחוק ולא מוכר, בעל נופים מדהימים. גם שאני כותב מילים אלה הדמיון לוקח אותי למחוזות אלו. בארבעים שנותיי במימד זה אין לי ברזומה מסעות רבים לארצות מרוחקות. עם זאת אומר שהייתי במקומות רבים שאי אפשר להגיע אליהם עם מטוס משוכלל ככל שיהיה. אני אוהב מאוד לטייל ולחקור מקומות חדשים, עם זאת לכל מקום שאני מגיע, שמתי לב שעצמי תמיד בא איתי.

אחד המסעות המהותיים בחיי החל לפני שמונה שנים בערך, וזה קרה כאן בארץ הזו, בנוף מקסים עם הרבה מרחב, בדיוק כמו שאני אוהב, אבל כאן בארץ. באותה תקופה התוודעתי לחבר ותיק שגר בתוכי המון זמן. הייתי מופתע איך הוא לא הציג את עצמו עד לאותם רגעים. העניין שהוא הציג את עצמו, אבל אני לא בדיוק "שמתי לב". בהתחלה זה היה לי מאוד מוזר אבל הילד שבתוכי (ייבדל לחיים ארוכים) עודד אותי להמשיך להיות ב"שימת לב". אחרי כמה שכנועים רכים ומלטפים נוספים הסכמתי, ופה החל המסע האמיתי שלי, המסע לפנימיותי.

גדלתי בידיעה מי אני, והסביבה לא כל כך, איך לומר, ידעה לאכול ילד כזה. תמימותי נסדקה מגיל צעיר מאוד, איבדתי אמון בכל דבר שהחיים זימנו לי, הצד הרך שבי לא הדהד לסביבתי וחוויתי דחייה שהצטברה. וכך גדלתי בודד, מנוכר מכל חברה אנושית, ואני בסך הכול ילד צעיר. הסתגרתי בתוך עצמי שנים רבות. הדבר היחידי שהייתי עושה באותה תקופה היה לצייר סוסים. גם עם שאר החיות יצרתי קשר מיוחד, הרבה מילים לא הייתי מדבר, עם זאת היה בי, ועדיין ברוך השם יש לי, כוח חיים עצום, שלא יודע לוותר, לא משנה מה אחרים חושבים עלי. היום אני יודע להסביר במילים, אבל באותה תקופת ילדות לא ידעתי מה לעשות עם האנרגיה המתפרצת הזו, ולאן לנתב אותה. פסיכולוגים ורטלין , לשמחתי, לא היה באופנה באותו זמן ילדות. אז יצרתי לי עולמות דמיוניים רבים, לשם הייתי מגיע בכל הזדמנות. גיבור הילדות שלי היה "טרזן", ולמרות שהיה מיתוס בעבורי היה זה עוד מישהו בעולם שחי כמוני. זה נתן לי הרבה כוח.

מסגרת לימוד מסודרת אף פעם לא הייתה מקום שרציתי ללכת אליו. אז מה עושים? בלאגאן, הייתה תשובה טובה באותו זמן. לבשתי את דמות הליצן בכדי לשרוד (אני מאמין שיש כמה מורים שגם היום אם תזכירו להם את שמי, יעמדו כל השערות בראשם כאילו התחשמלו) . למזלי השמחה הייתה ועדיין הינה חלק חשוב ומהותי בקיום שלי כאן. וכך גדלתי, והשנים עברו, והיו מספר פעמים שהבטתי לשמיים וביקשתי לעזוב. אבל יצר החיים שבי היה חזק יותר. לא אלאה אתכם בפרטים, עם זאת אומר שבאותה נקודת זמן המדוברת בגיל שלושים ושתיים, התנקז מתוכי כל מה שהוסתר. ואיך הבעתי אותו? בציור כמובן. לקח לי הרבה זמן עד שהצלחתי להביע את עצמי במילים. לכתוב?
מה לי ולזה? והנה אני כותב, כך גם התחלתי לצייר.

אני כותב כמו שאני מצייר, אין לי מושג איך זה קורה, אבל זו עובדה.

יש עוד הרבה זיכרונות על מסע נשמתי שיש לי לחלוק, אולי יהיה המשך, מי יודע...

לפניי שאסיים, רוצה לומר לכם, החיים והאהבה תמיד ימצאו אתכם, גם אם תתחבאו מהאלוהים הוא תמיד ימצא אתכם. לכשתצאו ממקום המסתור תמצאו את האוצר הגדול ביותר שאי פעם תמצאו באיזה שהוא מסע, את עצמכם. כל השאר זה תפאורה, אז כדאי ליצור תפאורה מיוחדת, כיאה לאהוב שחזר ממרחקים, תזכו לקבלת פנים יותר טובה ומרגשת ממה שאי פעם תוכלו לדמיין, ואחרי כל השנים האלה גיליתי רק קצה קצהו של קיומי.

ועד לפעם הבאה שניפגש היו טובים לעצמכם ולסובבים אתכם.

בהכרת תודה,

ירון פאר.