אני מפחד שאם אשתנה, אני אאבד את מי שאני או שזה יפגע בסביבה שלי.

הפחד הזה טבעי ומובן. רוב הדפוסים שאנחנו חיים איתם נוצרו כדי להגן עלינו, ולכן עולה חשש שאם נוותר עליהם - נאבד משהו מעצמנו. אבל בתהליך העבודה כאן לא משנים אותך, ולא מבקשים ממך להיות מישהו אחר. השינוי נוגע לדפוסים שנבנו סביב פחד, הישרדות או צורך לרצות, ולא למהות שלך. כשדפוס משתחרר, אתה לא מתרחק מעצמך - אלא חוזר לפעול, לבחור ולהיות בקשר ממקום אותנטי, ברור ובוגר יותר. גם עם עצמך, וגם עם הסביבה.
שאלות דומות
בוא נדבר גלויות. החשש ש"המסך יצור ריחוק"הוא טבעי, אבל הניסיון בשטח מוכיח אחרת. באימון רגשי עמוק, אנחנו לא זקוקים למגע פיזי, אלא למגע אנושי – וזה עובר מצוין גם דרך המצלמה. למעשה, יש כאן יתרון עצום: כשהנער/ה נמצאים בסביבה הטבעית והבטוחה שלהם (בבית, בפינה שלהם), ללא הלחץ של הפקקים, החניה והרעש החיצוני, הלב נוטה להיפתח מהר יותר. אנחנו מנטרלים את "רעשי הרקע" ונשארים נטו עם העבודה הפנימית. אני רואה את הניואנסים שלהם, שומע את הטון שלהם ומרגיש את האנרגיה בדיוק באותה עוצמה. אז לא, זו לא פשרה – זו פשוט דרך מזוקקת, יעילה וממוקדת להגיע לשורש הדפוסים ולשחרר אותם. מעבר לכך שזה מאפשר גם לעבוד עם כלים אינטרקטיביים שעוקפים את ההגיון ואת ההתנגדות שלהם .
כן, ולרוב זה דווקא משלים את הטיפול התרופתי. בעוד שהתרופה נותנת מענה פיזיולוגי, האימון עובד על מה שהתרופה לא נוגעת בו: התסכול, הדימוי העצמי שנשחק משנים של "למה אתה לא מתרכז", והתחושה שמשהו בו פגום. אנחנו עוזרים למתבגר להבין שהקשב הוא מאפיין שלו, לא הגדרה של מי שהוא.
קודם כל, לא הופכים את זה לעוד שדה קרב בבית. אם הוא מסרב, מתחילים מהדרכת הורים בלבד. הרבה פעמים, ברגע שאתם משנים את דפוסי התגובה והמתח בבית יורד, המתבגר מרגיש פחות מאוים ומפתח סקרנות להצטרף בעצמו. הגישה תמיד בגובה העיניים, וזה מה שממיס התנגדות.
