לא ידעתי שנזכרתי המח לא נתן לי את הזיכרון הזה אבל הרגשתי נפילה כאילו משהו הוריד לי את החשמל מהגוף הגוף שלי לא מחזיק אותי. אני אומרת לעצמי את בסדר מוגנת הכל טוב קומי, תעשי.... אבל לנפש יש שפה אחרת כאילו אין קשר בין מה שאני אומרת לעצמי לבין ההרגשה שלי ככה השעות עוברות אני חושבת לעצמי מה הפיל אותי?? נזכרתי הכל צף ועלה הרשיתי לעצמי לכעוס להוציא מהלב את הזעם העצום שתקוע לי שם בפנים עמוק הבנתי שאני לא יכולה להכיל את גודל האובדן והכאב שתקוע לי בבטן ורק הצצה קטנה לשם זורקת אותי לתיהום ההכחשה גבתה ממני כוחות חיים ממש נלחמת על חיי חייבת להסתכל לזה בעיניים ולנצח... לבנות לעצמי סיפור חיים חדש עם זיכרונות טובים עם כייף ושמחה חופש ורעננות שאיתו אוכל לחיות מחדש כדי לא למות לנצח!