כעס הוא רגש חזק!                                                                                                                             

התופעות הגופניות שאנו מרגישים בזמן כעס, כמו נשימה מהירה, חום בגוף ואודם בפנים, מעידים על הפעלת המערכת ההישרדותית הקדומה שלנו ונובעים מעליה בהפרשת הורמוני סטרס, בקצב הלב ובלחץ הדם, לשם F.F.F (הלחם או ברח), שהן תגובות קדמוניות שתפקידן לשמור אותנו בחיים כאשר יש איום קיומי.                                                                                                                                                                                                                                                                                                      

התהליך מלווה גם בהיבט רגשי קשה והרסני:                                                                                  

כעס הוא רגש שעולה כאשר הגבולות שלנו נחצו, הוא תגובה הישרדותית המיועדת להגן עלינו.                                                                                                                                                                        

"כעס מעוור עיני חכמים"                                                                                                               

כאשר אנחנו נכנסים ל "מצב קיום הישרדות", המוח החושב מסולק הצידה! 

אין מחשבה בהירה והגיון, אין פרופורציות או שיקול דעת, ואין עכבות.                                                                                  

המחשבות שלנו משתוללות ודוהרות על הורמוני הסטרס והן שחורות, סגורות גורמות כאב ומאיימות, מריצות בראשנו סרטי אימה דמיוניים ומלבות את הבערה:                                                                  

"איך הוא מעז?!",                                                                                                                           

"הוא תמיד..."                                                                                                                                 

"היא אף פעם לא..."                                                                                                                               

"זה לא ישתנה אף פעם / זה לא יקרה לעולם..."                                                                                    

"אין לי מזל..."                                                                                                                                                                                                                                                                                                   

מה שמפעיל את התגובות שלנו, הן אותן מנגנונים של F.F.F .                                                                                                                                                                                                                         

ואיך זה נראה מבחוץ?                                                                                                                             

דמיינו, כמו בסרטים המצויירים, בן אדם שפניו אדומות, שערותיו פרועות, עיניו מצומצמות רושפות שנאה, נחיריו מורחבים והוא נושף דרכן בעוצמה, שפתיו חשוקות, עשן יוצא לו מפתחי האוזניים, ולשון אש משתלחת מפיו כמפי דרקון, ושורפת כל מה שבקרבת מקום!                                                         

מול אותה לשון האש, יכול אמנם לעמוד האויב הכי גדול שלו, אבל באותה מידה יכולה לעמוד אשת חיקו האהובה או ילדיו הרכים.                                                                                                                                                                                                                                                                                

במצב הגרוע ביותר, אם לא נעצר התהליך, מונפות גם ידיים ולפעמים הן עלולות להחזיק מוט או סכין...                                                                                                                                                               

וכך קורה גם כאשר אנחנו כועסים על עצמנו...                                                                                       

גלגלו בזיכרונכם והעלו את הפעמים שבהם התאכזבתם מעצמכם, שהייתם בתסכול מעצמכם ותקפתם את עצמכם בשקף קצף, באלימות מחשבתית וללא רחמים! 

זה יכול להיות:                                               

"איזה מטומטם אני..."                                                                                                                           

"למה אני לא יכולה לסגור את הפה!"                                                                                               

"שוב לא הספקתי ל..." או לעולם לא אצליח ל...!                                                                               "

לפעמים אנחנו קוראים לעצמנו בשמות וכינויים כמו:                                                                     

"פרה מטומטמת" או "חזירה"                                                                                                         

"צב!  אני ממש צב! "                                                                                                                               

"ראש קלבסה"                                                                                                                                                                                                                                                                                             

ולמה זה רלוונטי להיום, ערב יום כיפור?                                                                                                 

כעס, יש לו נטייה להפוך לרגש מתמשך, לטינה.

הוא תקוע בתוכנו, כמו גחל שנראה שחור אבל עדיין רושף ואוכל כל חלקה טובה בתוכנו.                         

מדי פעם, במיוחד כאשר מתעורר טריגר חיצוני הדומה אפילו בקצת לדבר שהעיר אותו מלכתחילה, כמו רוח על הגחל - הוא מתלבה מחדש, מזנק באחת, רושף בעוצמה מחודשת ושורף עוד ועוד פיסה מחיינו וממערכות היחסים שלנו.                                                                                                                                                                                                                                                                               חכם אחד אמר: "להחזיק בכעס זה כמו לאחוז בגחל לוהט בתוך היד. האוחז הוא זה שנכווה"                     

בודהה אמר: "לא לסלוח, זה כמו לשתות כוס רעל ולצפות שהצד השני ימות"                                           

טוני רובינס אומר: 

"הסליחה היא מתנה, שאדם נותן לעצמו"                                                                                                                                                                                                                            

לכן חשובה הסליחה.                                                                                                                       

הסליחה המלאה!                                                                                                                                                                                                                                                                                 

כשאנחנו לא סולחים, אנחנו בעצם שומרים אנרגיה שתקועה אצלנו בגוף, אנרגיה שמאופיינת בכעס, טינה, התמרמרות, עלבון ואפילו שנאה.                                                                                           

הבנת התהליך ההרסני וריסון שלו בשנייה שאני מבין מה קורה ויכול לעצור – זוהי מודעות.                                                                                                                                                                               

אבל!!!!                                                                                                                                            (ספויילר - כאן מגיע כלי חשוב לעזרה עצמית)                                                                                         

התנאי שחייב להתקיים כדי להגיע למצב קיום מודעות שמה שמאפיין אותו הוא שאני לא מאמין לסרטי הזוועה שרצו לי בראש בזמן ההישרדות, אלא כבר יכול להחזיר את המחשבה ההגיונית והפרופורציונלית, להיות שקול ולבחור את התגובות שלי.... התנאי הזה הוא קודם כל למצות עד תום את הרגשות הקשים שבתוכי: לאפשר לעצמי לכאוב, לכעוס, לשנוא, לקנא, להתבייש...

להרגיש את כל הרגשות, לראות איפה הם נמצאים בגוף, לבכות אליהם, לצעוק אותם, להכות בכרית אם צריך, לרוץ מסביב לבלוק...               

ואז, לשבת רגע עם עצמי לבד, לראות איפה הרגשות הללו נמצאים בגוף שלי, להמחיש אותם לעצמי (איזה צבע יש להם, מה המשקל שלהם מה הם רוצים לומר לי)

ואז, לשים את היד על אותו מקום רק ולנשום לשם.                                                                                                                                        

ה "רגע הזה" יכול להמשך כמה זמן שצריך... לפעמים ימים ושבועות...                                              העיקר הוא לתת לגיטימציה לאותו רגש ולהיות אתו.

כשנהיה מיומנים בלהרגיש את הרגשות שלנו ולהיות יכולים גם לנהל אותם,

נוכל להבין ביתר קלות מהו הדבר שהכעיס אותנו כל כך ואז כמובן גם לסלוח לעצמנו.                                                                                                                                            

(עוד ספויילר: הדבר שאותו אדם עשה ועורר בנו את הכעס, הוא בדרך כלל משהו שנמצא בתוכנו, חבוי אולי אפילו מאז הילדות, ורק פרץ פתאום כאותה לשון אש מכלה!)                                                         

וכשנהיה במקום הנפלא של לסלוח לעצמנו ולקבל את עצמנו כמו שאנחנו, 

נגיע למצב שבו נוכל לאהוב את עצמנו

ומתוך אהבה זו, נהיה כנראה מסוגלים לראות את מצוקתו של האחר ואז אולי יהיה יותר קל גם לסלוח לו.                                                                                                                                            

זה לא אומר שאנחנו מסכימים עם מה שעשה, אלא רק שאנו מבינים שאמר ועשה מתוך ההישרדות הפרטית שלו.                                                                                                                                                                                                                                                                                             

אז, 

נתחיל בלקבל את עצמנו כבלתי מושלמים ולהיות מוכנים לאהוב את עצמנו, על אף חוסר המושלמות.                                                                                                                                           

לסלוח לעצמנו על כל אותם פעמים בהן היינו תוקפניים, אכזריים, עולבים, מבויישים, מקנאים, מאשימים, חרדים, שיפוטיים...   

ככה, כמו שאנחנו, לסלוח לעצמנו.                                                                           

"מודה ועוזב – ירוחם" – יכופר לנו!                                                                                                                                                                                                                                                                   

בכל דקה של כעס, אנחנו מפסידים 60 שניות של שלווה, של שמחה ושל אהבה!                                                                                                                                                                                         

הלוואי ונהיה יותר טובים לעצמנו בשנה הזו...                                                                                         

"ושנזכה להאיר את האור המיוחד שלנו"                                                                                                                                                                                                                                                                כל הכבוד שהגעתם עד פה,                                                                                                                   

מוזמנים לכתוב מחשבות שלכם על סליחה עצמית :-)