"רק על עצמי לספר ידעתי" אני זוכרת את אחד מימי ההורים, כשהייתי ילדה. ישבתי עם אימי דרוכה ומתוחה, ממתינה למוצא פיה של מחנכת הכיתה. אז, במהלכה של שיחת המשוב הידועה, בין הערכה אחת לרעותה, אמרה המורה לאימי: "הבת שלך כותבת". "בודאי שהיא כותבת" השיבה לה אימי. המורה אז, בתיה שמה, חייכה ובטון מודגש קמעה, שלא השאיר מקום לשאלה, שבה ואמרה: "הבת שלך...היא כותבת" ואז נוכח מבטיה ותשומת ליבה המלא של אימי, הבהירה את דבריה. חלפו ארבעים שנה. האמת היא, שאז, לא ממש הבינותי על מה המהומה. עניין של מה בכך חשבתי באותה השעה. היום, אני מחייכת בזוכרי את המילים. נראה, שכבר אז, זה קם ועלה מבפנים. אכן, כותבת אנוכי. רואה ומודה מידי יום על ברכה גדולה במלאכתי. במהותה - אהבה לכתיבה. זיקה לתרבות ראויה. אמונה בכוחה של מילה. ושילוב של כל אלה עם ידע ולמידה. על הדרך, בין המילים, כמהה לרגש, להרעיד הסיפים. אגב, בחלוף השנים מאותה השיחה, עם שחרורי מן הצבא, התמחיתי בלימודי לשון עברית ומקרא, והייתי למורה. אל הכתיבה כמקצוע הגעתי לאחר שנים. והיום אני כאן, במקום הזה, כותבת את המילים. את אותה המורה, זו, שדבריה היו לי כנבואה, פגשתי לפני שנים מעטות. היא עצמה זכתה לגבורות. עם חיוך ועונג סיפרתי לה על דרכי בעולם הכתיבה. לא ברור לי, אם זכרה, את שאמרה, אז, באותה השיחה, אך ניכר היה שהתרגשה. עשייתי המקצועית בכתיבה פרוסה לאורך השנים. מחד, אני, כסופרת הצללים. כותבת מאחורי הקלעים. ואיש אינו יודע, כי אני, שטוויתי את חוטי המילים. מאידך, אנוכי משמשת גם בגלוי "פה" ו"עט" לאנשים. בכל מקרה, רואה בעבודתי שליחות, ובאמון שנותנים בכישוריי את מלוא הזכות. אני כותבת, כאמור, מתוך אהבה. נוברת במגירות המילים ובסקרנות יתרה. אני משועבדת לשפה יפה וראוייה, ומאמינה, שכתיבה היא תרבות במיטבה. אני חפצה לומר את הדברים, להביע תחושות שבפנים. לרגש, לעיתים, עד דמעות, לדייק, לקלוע, לחשוף. בכתיבה לאנשים יש שילוב הכרחי של ידע, אינטואיציה ושלל מיומנויות. עם השנים לומד הכותב איך ומה לעשות. כיצד ומה לכתוב. מן הפתיחה אל הסוף. אני מזמינה אתכם לצאת לסיור בין כתביי. הם שיהיו עדיי. "מילים של אור" מילים, שאומרות הכל. כל הזכויות שמורות ניסן תשע"ג