מנהלים רבים אומרים לי:

״אם אני לא בודק — זה לא קורה.״
״אני צריך להזכיר להם כל דבר.״
״בסוף הכול חוזר אליי.״

המסקנה המתבקשת היא שהעובדים אינם לוקחים אחריות. אבל לפעמים, בלי להתכוון, דווקא המנהל מלמד אותם שלא כדאי לקחת אותה.

## איך זה קורה?

עובד מציע רעיון — והמנהל מיד משפר אותו.
עובדת מתלבטת — והמנהל נותן לה את התשובה.
משימה מתעכבת — והמנהל לוקח אותה אליו כדי לסיים מהר.
מתרחשת טעות — והמנהל מגביר את הפיקוח.

בטווח הקצר זה יעיל: הבעיה נפתרת והמשימה מתקדמת. בטווח הארוך העובדים לומדים לחכות, לשאול ולקבל אישור. המנהל נעשה עמוס יותר — והצוות נעשה תלוי בו יותר.

נוצר מעגל שמזין את עצמו:

המנהל חושש שהעובדים לא יסתדרו, ולכן מתערב.
העובדים מתרגלים שהמנהל מתערב, ולכן לוקחים פחות אחריות.
המנהל רואה שהם אינם לוקחים אחריות — ומתערב עוד יותר.

## אז מה אפשר לעשות אחרת?

לפני שנותנים פתרון, אפשר לשאול:

• מה לדעתך נכון לעשות?
• אילו אפשרויות עומדות בפניך?
• מה הצעד הבא שאת או אתה מתחייבים לבצע?
• איזו עזרה נדרשת ממני — בלי שאקח את המשימה אליי?

האצלת אחריות אינה נטישה. המנהל עדיין מגדיר ציפיות, גבולות ולוחות זמנים, אבל משאיר לעובד מקום לחשוב, להחליט ולפעול.

המבחן אינו רק אם המשימה בוצעה היום. המבחן הוא האם הדרך שבה ניהלנו אותה חיזקה את היכולת של העובד להתמודד עם המשימה הבאה.

זהו בדיוק ההבדל בין מנהל שפותר בעיות לבין מנהל שמפתח אנשים.

בהרצאה ״אל תיקחו להם את ההגה״ אני עוזרת למנהלים לזהות כיצד הם מחלישים אחריות בלי להתכוון, ולרכוש כלים שמחזירים לעובדים עצמאות, יוזמה ומחויבות.

מכירים מנהלת משאבי אנוש או ארגון שהנושא הזה מעסיק אותם? אשמח לחיבור.