"תקיפות אדיבה"
אשתף אותכם בסוגייה שקרתה לי עם התאומים שלי בני החמש ביום שישי האחרון.
אספתי אותם מהגן כפי שאני נוהגת לעשות בימי שישי, כאשר היעד היה לכיוון הבית לאכול ארוחת צהריים שכבר היתה מונחת על השולחן.
הגענו הביתה והילדים רצו ישר להדליק את הטלויזיה. להבהרה, אנו לא נוהגים לאכול את הארוחות כאשר הטלוויזיה ברקע. ביקשתי מהילדים לסגור את הטלויזיה. הסצנה שהתרחשה בעקבות.. אתם בוודאי יכולים לדמיין את תוצאותיה - במקום לשבת בניחותא ולאכול ארוחה משפחתית היו שניים שבכו, צעקו, נעלבו מההחלטה הכל כך לא הגיונית!
איך אפשר היה לעשות את אותו אירוע אחרת?
אז ככה, לתיאוריה קוראים "תקיפות אדיבה." וכך זה היה נראה אילו הייתי מתנהלת לפי עיקרון התאוריה הנ"ל: אני אוספת את הילדים מהגן, מנהלת איתם שיחה בדרך ומסבירה להם שמחכה לנו ארוחת צהריים טעימה בבית. בנוסף אני מבשרת להם שכאשר הם יסיימו לאכול, הם יהיו חופשיים לראות טלויזיה.
השוני בין הסצנה הראשונה לשנייה הוא שאני לא מנוהלת ע"י הילדים, אלא כל החוקים ברורים מראש. הם לא מופתעים מזה שאני לא מסכימה לצפות קודם בטלויזיה ואני לא ארגיש שאני צריכה להגן על עקרונותי תוך כדי מרד של ילדים בני חמש.
מוסר השכל: כאשר אני תקפה לגבי עצמי, אני יכולה להיות אדיבה כלפי אחרים.
קצת עליי: אני יועצת, מאמנת ומנחת קבוצות. בוגרת בית-הספר לאימון ובוגרת קורס יסודות הפסיכולוגיה האדלריאנית של מכון אדלר. חברה בלשכת המאמנים בישראל. בעלת נסיון מקצועי ואקדמי רב של למעלה מ-15שנה בת