לאחרונה סיימתי לקרוא את הספר "האתגר בנישואין של רודולף דריקורס, הדן באינטראקציות בחיי נישואין וכיצד נוצרים קונפליקטים בקלות יתר.

דוגמא אחת היא כיצד זוג מתמודד עם חיי החברה שלהם: האישה מחכה כל היום שבעלה יחזור הביתה מעבודה בכדי שיוכלו לצאת לבלות. בעלה מסרב בגלל שהוא עייף מדי. התוצאה - בני זוג רבים ונוצר קונפליקט! מבחינת ההיגיון, שניהם צודקים בדרישותיהם אבל זה בכלל לא משנה מי צודק ומי טועה.

אם הם היו מתקשרים אחד עם השני בצורה יעילה, הם היו יכולים בקלות למצוא פיתרון בהתחשב ברצונות של האחד כלפי השני. הרצון לראות את האחר ולא להגן על העמדה שלך היה מוביל בקלות לדרך ההסכמה.

כאשר נוצר קונפליקט, ההחלטה הראשונית, אשר בני הזוג עושים בלא מודע, הוא האם להשתמש באירוע כמקור להעלבה, פגיעה, או כקרקע מוצקה לפיתרון בעיות. פה אנו פוגשים את אחד הסיבות העיקריות לקונפליקט בחיי נישואין - האמונה שניתן להרוויח דבר מה באמצעות מאבק, וכך כל צד מאשים את השני ובונה את השטח למאבק הבא. רובינו פחות מעוניינים למצוא פיתרון מאשר להיות "צודקים."

לנצח או להפסיד את הקרב לא יעזור, מה שיסיע בהתגברות על מכשול הוא תחושת החברות, שייכות, ותחושת ביחד.מה שהופך את הקונפליקט לבעיה משותפת ולא כאמצעי מילוי רצונות אישיים. בתחושת החברות יש את ה"אנחנו," שכל צד הוא חלק אחד מתוך תחושת ביחד, דבר שמוביל לתנאים שיאפשרו לשני הצדדים לחשוב ביחד על פיתרון. במקרה הנ"ל ההחלטה היא אם להישאר בבית או לצאת לבלות.

מה דעתכם על הפיתרון הבא: הטלת וטו של אחד תמיד חזקה יותר מדרישתו של האחר. האישה רוצה לצאת לבלות בעוד הבעל מעוניין להישאר בבית. האישה מעוניינת לעשות משהוא שהבעל לא מעוניין. במקרה הזה, החלטת הבעל גוברת על רצונה של האישה! מופתעים? התיאוריה נשענת על האמונה שיש קושי רב יותר של הבעל שלא רוצה לעשות משהוא לעומת המניעה של האישה לא לעשות את מה שהיא אוהבת. לצערנו, לא משתמשים מספיק בעיקרון הוטו כי לאנשים קשה לעשות את האבחנה בין לכפות על האחר לבין תחושת הויתור. אם הם לא משיגים את מה שהם רוצים, הם מרגישים מושפלים ונשלטים.

השורה התחתונה היא שבסיטואציה של קונפליקט עדיף לתת לכל אחד לעשות לפי רצונו, לא לכפות אבל גם לא לאפשר כפייה כלפי האחר.