כולנו חושבים שאם נצליח להולל שינוי כלשהו באישיותו של בן זוגנו, הכול יראה טוב יותר.....

לאלו מאיתנו שנשואים מספר שנים, אנו מבינים שאין ביכולתנו לשנות את דפוסי אישיותו של בו זוגנו, נהפוך הוא, אם נתעקש לשנות, בן הזוג ידבוק דווקא בתכונה שאנו רוצים לשנות.

מתוקף חיים משותפים, אנו משפיעים אחד על השני לא במישור האישיותי אלא במישור ההתנהגותי. כל מה שקורה במערכת היחסים בין בני זוג משקף אינטראקציה של שני הצדדים. במקום הדרישה, אם הוא היה משתנה ,אני הייתי מתנהגת אחרת, אפשר לומר שאם אני אשנה את התנהגותי, בן הזוג לא ידבוק באותו דפוס. השינוי בגישתו של האחד, משפיעה על התנהגות השני.

לצערנו, השדה המוכר שלנו הוא שדה המאבק ופגיעה ולא שדה הפיוס וההשלמה, לכן אנו מיומנים  בפגיעה יותר מאשר הרצה. גיוס תגובה חיובית מעצמנו דורש יותר מאמץ ויכולת, במיוחד כאשר המאבק כבר בעיצומו.

מכאן, השאלה המרכזית היא למה אנו כעת מנסים לשנות דפוסי אישיות והתנהגות מסוימים של בן הזוג כאשר בתחילת דרכינו כזוג קיבלנו והשלמנו איתם? התשובה היא מאוד פשוטה: כל עוד אנו אוהבים ומעריכים מישהו, מגרעותיו אינן משנות דבר. המגרעות משרתות את הצד ה"עוין" שבנו כאשר הדברים אינם מסתדרים לפי תוכניתנו!

למה אנו גורמים כאב לעצמנו ולאחרים? התשובה לסוגיה זו טמונה בחשיבות העצמית שלנו. כל עוד מכבדים, מעריכים ומוקירים אותנו, הכול בסדר, אבל ברגע שאנו מרגישים תחושת נחיתות, השפלה, חוסר שוויון, חברינו הטוב ביותר נהפך לאויבנו. זוהי תכונה מאוד אנושית להיות ביקורתי כלפי האחר כאשר המגרעות "עולות" ואז מגרעות האחר מקבלות פרופורציית יתר בעינינו.

לסיכום, אנו מודעים שלכל בני האדם ישנם מעלות ומגרעות אבל השאלה של כיצד אנו בוחרים לראות אותם היא השתקפות ישירה של היחס שלנו לאחר. מידת הקבלה או אי הקבלה תלויה אך ורק בנו.