להיות עצמכם

לפני כמה שבועות היינו אני ובעלי בהופעה של דני רובס בחמדת ימים. אין ספק שהמקום מקסים. הנוף מהמם ובלילה רואים את כל נקודות התאורה של היישובים. הנוף הפנורמי נפרש מטבריה ועד חיפה והתחושה היא שאנחנו נמצאים על גג העולם. המקום עצמו מזמין ונעים עטוף עץ ומשדר תחושה של ביחד.
דאגתי לבייביסיטר, התלבשנו יפה, נכנסנו לאוטו ועשינו את דרכנו לנקודת המפגש של מוסיקה, אנשים ואוירה טובה.
יש משהו בדני רובס שאני מאוד אוהבת. מן צניעות כזאת שמחברת את הלב של הקהל ללב שלו. הוא שר מהנשמה ובגובה העיניים. הוא לא עושה פוזה, לא מנסה להתפלצן, צוחק קצת גם על עצמו וגם על מציאות חיינו המוטרפת ובין שיר לשיר מסביר איך נולדו השירים שלו, מה היתה ההשראה ומי עזר בכתיבתם.
פתאום שירים מוכרים הפכו להיות יותר אישיים והרגשתי איך המילים, הלחן והאנרגיה חודרים עמוק עמוק לתוך ליבי.
התמסרתי כולי לחוויה, מתנועעת ורוקדת בישיבה על הכסא, מתופפת בידי על ירכיי ומוחה בסתר דמעה (פאדיחה אם מישהו יראה) לצלילי שיר מרגש במיוחד.
כל כך נהניתי שלא רציתי שהערב יגמר ואפילו לא חשבתי לעצמי איך הבייביסיטר מסתדרת, האם התינוקת התעוררה והאם הילדים הלכו לישון בזמן.
דני רובס היה קצת צרוד והתנצל על כך מספר פעמים, אבל דווקא הצרידות הזאת הוסיפה המון נשמה ואופי לשירים. הצרידות הביאה איתה משהו אמיתי ולא עוד מופע מתוקתק ומהוקצע שנועד להאדיר את האגו של הזמר.
אני אוהבת אנשים אמיתיים ופשוטים ולא משנה אם מדובר בפרופ' לפיסיקה גרעינית במכון ויצמן למדע או שמדובר באנשים המפנים את הזבל. הצניעות, הפשטות והאמיתיות הן מעלות ותכונות נהדרות בעיניי והן מוערכות על ידי יותר מכל סממן חיצוני של רכב מפואר, יהלומים ובריכת שיחה פרטית בבית מהודר. אלו הן תכונות שמספיק לי שבריר שניה כדי לקלוט את האדם הניחן בהן ולברך אותו בליבי.

ההופעה היתה מקסימה מאין כמוה, אבל את שיר הסיום שנעל את ההופעה אני לא אשכח כל ימי חיי. דני הוריד את הרצועה של הגיטרה מעל כתפו, הסיר את המיקרופון שהיה מודבק ללחיו ושר בלי ליווי מוסיקלי ובלי הגברה. הוא שר על אח שלו שנהרג.
הוא שר את המילים, זעק את הכאב והגעגועים ויצק את הרגש שלו לשיר המוכר כל כך עד להכאיב. הוא עמד מולנו, ידיו פשוטות לפנים וגרונו מפיק צלילים וכאב גם יחד. הפשטות והרגש הגלוי הממו אותי. דמעות שטפו את לחיי והפעם לא היה לי אכפת אם מישהו רואה ומה יחשבו עלי, גוש גדול חנק את הגרון שלי והרגשתי את עצמת הרגש מפלחת את הקרביים שלי.
וכך הוא שר, פשוט, נטורל, נקי מכל אפקטים והכי טבעי ואותנטי שאפשר. כשהוא סיים את השיר, הרגשתי שאני לא מצליחה לנשום, הסרעפת התכווצה לי בתוך הגוף ולא הסכימה לרדת כדי שריאותיי יתמלאו באויר ולא יכולתי לדבר. החוויה היתה כל כך עוצמתית עד כדי כך שהצמיתה אותי במקומי.

בדרך הביתה הסתכלתי על הנוף הלילי, פתחתי מעט את החלון כדי לאפשר לרוח הקרה להכנס לרכב וחשבתי על העוצמה הטמונה בפשטות.
נזכרתי ששנים רבות בחיי הייתי עסוקה בטיפוח הזיוף שלי, טיפוח הפוזה החיצונית של ה"כאילו". כאילו אני אסרטיבית, כאילו אני אוהבת את עצמי, כאילו טוב לי וכאילו אני בטוחה בעצמי. עטפתי את עצמי בכל כך הרבה זיופים, מסכות וכאילו שאפילו אני עצמי   שכחתי שאי שם בפנים מסתתר לו משהו אמיתי.

את כל המסכות והכאילו בחיי הזינו הרבה פחדים וחששות: פחדתי שיכעסו עלי, פחדתי שאני לא מספיק טובה, פחדתי שלא יאהבו אותי, פחד נטישה, פחד מדחיה וכשלון ופחד להראות את האני האמיתי שלי, להיות חשופה ופגיעה ולחטוף חיצים מורעלים בדיוק בנקודות התורפה שלי. פחד שאם אראה מי אני באמת אעמיד את עצמי ללעג ולקלס בחוצות העיר כאילו הייתי ליצן החצר או בדיחת המאה לכל הפחות.
אבל, לפעמים הגורל מתעתע בנו ומצאתי את עצמי מתמודדת עם סיטואציות שניפצו והעיפו לכל הרוחות את המסכות, הזיופים והכאילו.
וכך נשארתי חשופה, מבוהלת ומבולבלת, על סף הסטריה שאין עלי יותר קליפות ומסכות ושאין לי יותר מאחורי מה להתחבא.
בגדול, עמדו בפני 2 אפשרויות: האחת, להתחבא, להסתתר ולברוח והשניה, לגלות מה יש שם באמת. מי האישיות שגרה בתוך הגוף שלי, מה האישיות הזאת אוהבת, מה היא חושבת, מה השאיפות שלה ומה היא בכלל רוצה.

קניתי כרטיס לכיוון אחד ולקחתי את עצמי לטיול שורשים בנבכי התודעה שלי והתחלתי לטייל בארץ לא נודעת. בדקתי דפוסים אוטומטיים, בדקתי תגובות ורגשות, מערכות יחסים גם בין חלקים שונים בנפש שלי וגם ביני לבין אנשים אחרים. עשיתי חריש עמוק ובדקתי הרגלים, התניות, אמונות ודפוסים. לא היתה אבן אחת שהשארתי במקום והעמקתי חקור. גיליתי שלתדהמתי יש בתוכי עולם שלם ופנימי שבכלל לא היה לי מוכר. עולם שלמרבה הפרדוקס היה כל כך נגיש לי כי הוא נמצא בתוכי כל הזמן ואפילו לא העלתי על דעתי לחפש שם.

אנחנו כמין האנושי מחפשים הכי רחוק שאפשר. מגלים עולמות בגלקסיות רחוקות, שולחים לווינים וטלסקופים לחלל, מחפשים עולמות שטרם נחקרו במעמקי האוקיינוסים. ומה עם העולם הפנימי שלנו? אנחנו לא צריכים כסף בשביל זה, זמן ומשאבים. אנחנו לא צריכים מכונות משוכללות ומחקרים שעולים מיליונים. אנחנו צריכים אומץ, כנות, לשאול את השאלות הנכונות, עזרה ותמיכה מאנשים שקרובים לנו ונכונות להתמודד עם כאב וקדימה לדרך.
העניין הוא שבד"כ אנחנו נזרקים למסע הזה באי רצון בולט בעקבות איזה אסון, תאונה, טראומה או סטירת לחי מצלצלת שאילצו אותנו לחקור את העולם הפנימי שלנו. וגם אז אנחנו כל כך מתנגדים לצאת למסע הזה, כל כך לא רוצים, כל כך פוחדים לבדוק מי האישיות שגרה בתוך הגוף שלנו, כל כך פוחדים לבדוק מי אנחנו באמת.

חזרתי מהמסע הזה אדם שונה לגמרי, כאילו לא מדובר באותו אדם. כמו אנשים שחוו מוות קליני, חוו חוויה חוץ גופית וחזרו לעולם שלנו אנשים שונים לגמרי. יש שאמרו שהשתגעתי ושאני צריכה אשפוז פסיכיאטרי כפוי עם תרופות חזקות ויש שראו בעיניים שלי אור אחר. אור אמיתי, אור חזק, אור של אחת שיצאה למסע שנכפה עליה ובדקה עולם נפשי פנימי לא מוכר. יצאתי למסע הזה בגיל 32 וחזרתי אדם עם תובנות כאילו הייתי בת מיליארד שנה. במסע הזה פגשתי את עצמי כפי שאני באמת, בלי פוזה, בלי מסכות, בלי זיופים, בלי מיקרופון ובלי ליווי מוזיקלי.
צילה הקודמת מתה ובמדבר נולדה לה צילה חדשה, גרסה משופרת והרבה יותר טובה. זה לא באמת שצילה החדשה נוצרה יש מאין, היא תמיד היתה שם, אלא הסתירה את עצמה מאחורי חומות, מסכות ופחדים.

זה כמו פסל הבודהה המוזהב שהיה במשך 500 שנים מכוסה בבוץ. עם השנים נשחק הציפוי ונחשף טבעו האמיתי והמוזהב של הבודהה.
המסע הפנימי הזה התרחש וממשיך להתרחש עד עכשיו, תוך כדי ערמות הכביסה, העבודה, עבודות הבית וגידול הילדים.
חזרתי מהמסע והשארתי במדבר את כל החששות, כבר לא עניין אותי מה יחשבו עלי ומה יגידו עלי, לא עניין אותי אם כן או לא אוהבים אותי וכבר לא ניסיתי לרצות אף אחד. כבר לא הייתי פגיעה בכלל. עצם זה שחשפתי את טבעי האמיתי וזנחתי את כל מנגנוני ההגנה, מחסני הנשק והצבא התוקפני שהחזקתי בהיכון ומתוך פחד, עצם זה שויתרתי על כל        העזרים החיצוניים האלה, העידו על עצמי.

הכוח והעצמה נבעו מבפנים, מהידע, מהנסיון ומהיכולת להתמודד עם כל הקשיים ולהסתכל לפחד ישר בעיניים. להיות מוכנה לחסל בידיים חשופות כל מפלצת רגשית שמעזה להרים את ראשה. להתמודד בקרבות של חיים ומוות ולבחור בחיים. כבר לא הייתי זקוקה למסכות חיצוניות, לזיופים ולהעמדות פנים. כבר לא הייתי זקוקה לצבא חיצוני של פוזה שיגן עלי. גיליתי שבפנים יש לי כלי נשק חזקים. הם ערוכים ומוכנים ומפתיעים אפילו אותי בכשירותם ובעוצמתם כשאני שוב נזרקת בעל כורחי לגוב האריות ונלחמת בהם יחפה ובידיים חשופות.
אני כותבת לכם את זה כי אני יודעת שחלקכם נמצאים במקום בו הייתי. חלקכם נזרקתם בעל כורחכם למסע פנימי בארץ לא נודעת. חלקכם מתנגדים לצאת למסע הזה וחלקכם זקוקים למדריך תיירים שיעזור לכם להתמצא.

אני מביאה את הטור הזה על עצמי כפי שאני באמת. בלי מסכות, פוזות ואפקטים מיוחדים. כותבת מלב אל לב ומשתמשת במילים וברגש בדיוק כמו שדני רובס שר בשיר האחרון, שיר שחנק אותי מדמעות, השאיר בי רושם עז, שהדהד וממשיך להדהד ומשתקף במילים אלו ממש.
אם תצטרכו אי פעם עזרה במסע הפרטי שלכם בין אם הוא מסע תענוגות או מסע בלהות וסיוטים, אשמח להיות מורת הדרך שלכם שתלווה אתכם בשבילים הלא מוכרים של העולם הפנימי שלכם. הייתי שם וביחד עם הכלים שיש לי הרי שזה שילוב מנצח.

שלכם.
צילה שנהר – מומחית לייעוץ אישי ובינאישי. משלבת שיחות טיפוליות עם כלים מרפואה משלימה. מטפלת בנוער ומבוגרים.  050-6402526    http://www.tzila.co.il