ההורים שלי חינכו אותי להיות טובה מדי

הערה: כל הפרטים שונו למניעת זיהוי וכל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט באישורה של הלקוחה.

היא התיישבה מולי, משחקת בידיה בעצבנות גלויה ומבטה כבוש ברצפה, ממוקד במרצפת אחת במרכז הקליניקה.

"מה קרה"? שאלתי אותה והיא השיבה לי בעצבות "נמאס לי מהכל, נמאס לי לרצות את כל העולם, נמאס לי להיות בסדר עם כולם, פשוט נמאס לי. אני משתדלת להיות אמא טובה, אשת קריירה טובה, אדם טוב, עקרת בית טובה. לימדו אותי לעשות את מה שאני אמורה לעשות. להיות בסדר עם כולם, לא לריב עם אף אחד, לא להכעיס, לא למשוך חס וחלילה תשומת לב שהיא לא חיובית. חינכו אותי שזה בכלל לא בסדר אם אני רוצה משהו לעצמי כי זה אגואיסטי ובכלל, המילה "אני" לא צריכה להיות קיימת כי כל תפקידי מסתכם בלשרת אנשים אחרים בחיי".

רע לי בעבודה ורע לי בחיים

הבוסית שלי יורדת לחיי, כל מה שאני עושה לא מספיק טוב בשבילה. בחיים שלי לא שמעתי ממנה אפילו מילה אחת של פרגון אלא רק טענות שאני איטית, שאני לא מספיק יעילה, שאני לא מנחשת את מה שהיא רוצה ואת התסכול המצטבר שיש לה מהחיים היא מוציאה עלי.

האוירה במשרד הפכה להיות כמו קן צרעות וכשאני נכנסת אפשר לחתוך את המתח בסכין בין הבנות. כל אחת טורפת את השניה ואני רק שותקת ומבליגה. בולעת את הרוק ומנסה להוריד פרופיל כמה שיותר כדי לא להכנס לטווח האש של אף אחד.

אני מרגישה שהפכתי להיות שק אגרוף לא רק של הבוסית, אלא שק אגרוף של החיים וכל בוקר חובטים בי מחדש.

"מדוע את מבליגה"? שאלתי אותה.

כי לימדו אותי לא לריב, אני פוחדת שאם אני אפתח את הפה על הבוסית היא תכעס עלי, תשפיל אותי כמו שהיא עושה בד"כ, תנטור לי טינה ואולי אפילו תפטר אותי. עם האבטלה שיש היום קשה מאוד למצוא עבודה וכל אחד לופת את הכסא שלו כאחוז היסטריה. יש לי הוצאות, משכנתא, וילדים ואני לא יכולה להרשות לעצמי שלא תהיה לי הכנסה כי המשכורת של בעלי לא מספיקה.

חוץ מזה אני פוחדת שאם אני רק אתחיל לפתוח את הפה אני אתפוצץ בלי שליטה כי גם ככה העצבים שלי רעועים ומתוחים. אני כמו חבית של חומר נפץ ולא בא לי לקרב אליה גפרור.

מחיר ההבלגה

"איזה מחיר את משלמת על ההבלגה הזאת, על כך שאת מחזיקה בבטן כדי לא להתפוצץ"?

מחיר יקר, היא ענתה לי. יקר מאוד!!!

אני מאוד מתוסכלת, איבדתי את שמחת החיים שלי, אני מתנהלת על אוטומט כמו רובוט כדי לא לחשוב וכדי לא להרגיש. לא זוכרת מתי צחקתי בפעם האחרונה. אני כל הזמן עייפה ואת התסכול שלי אני מוציאה על בעלי והילדים  אפילו שהם ממש לא אשמים במצב. זה משפיע לרעה על הזוגיות שלי והילדים שלי מתחילים להיות כמוני כי הם הולכים על קצות האצבעות רק כדי לא להרגיז אותי, הם מורידים פרופיל ואני רואה איך הם הופכים להיות אני וזה כואב לי מאוד.

רק הבת הקטנה שלי לא דופקת לי חשבון ומתעמתת איתי, מצד אחד אני כועסת עליה כי אני מותשת אך מצד שני הלוואי והיה לי האומץ להיות כמוה. במקום כלשהוא אני ממש מקנאה בה.

בעלי בזמן האחרון מבלה יותר מדי זמן בעבודה, הוא אומר שיש לו עומס, אבל אני בתחושה שפשוט לא נעים לו להיות איתי יותר והאמת... הוא צודק, גם לי לא נעים להיות עם עצמי.

אני מוצאת נחמה במקרר ולא מפסיקה לאכול ג'אנק רק כדי להרגיש יותר טוב. עליתי 20 ק"ג במשקל והעור שלי מלא פצעים וגם זה משפיע על ההרגשה שלי.

להמשך הפוסט לחצו כאן