"מהר, מהר מותקי" אני אוחזת בידי בתיק הגן ומזרזת את הקטן לעבר הדלת הפתוחה. שקט, אפילו הציפורים האקסקלוסיביות ביותר, אילו שמתגאות בהכרזת הזריחה עדיין ישנות, אולי פותחות חצי עין לבדוק מי זו המשוגעת הזו שיוצאת את פתח דלתה מוקדם כל כך בבוקר, אבל לי לא אכפת. התיק מוכן, הקטן לבוש (טוב כבר מאתמול , מי אמר שחייבים פיג'מה) הנעליים על הרגליים והשיר בלב, הופ הופ לדרך. לא, לא השתגעתי וגם אינני מתרגלת שיטת חיים אלטרנטיבית המשלבת אכילת עשבים עם השכמה בשעה שהשינה טובה לה, היום זהו היום הראשון אחרי חופשת פסח. היום הראשון שבו חוזרים לגן אחרי שהות של כמעט 4 שבועות בבית.

שלא תבינו אותי לא נכון, או לפחות לגמרי לא נכון. חודש שלם של ילדים עם מינימום עבודה בהחלט יכול לספק לכל אחת (כן, אחת, ראיתם גבר שנשאר בבית כל חול המועד?) מלאי אטרקטיבי של השתקת מצפון. הנה בילינו יחד חודש שלם ומרגש, ציירנו בגועש, טיולנו בשדה, שיחקנו 250 פעם סולמות ונחשים ושרנו שירי חג עם המדריכה החייכנית מהופ. אכלנו אוכל מהיר, קינחנו בערמות של במבה ושברנו את כל הקודים בנוגע לשתיית קולה לפני השינה

ומי בכלל צריך שעת השכבה כשיש חופש למחרת, הרי בעצם עדיף שילכו לישון כמה שיותר מאוחר, ככה אולי (כן בטח) יקומו  מאוחר יותר בבוקר שלמחרת ונצטרך להתחיל לתכנן, לחייך, לפחד ולהזיע שעה מאוחר יותר. אכן קסמו של זמן איכות במינון גבוה.

אז מה הפלא שברגע הראשון שהחופש נגמר הדבר היחיד שרציתי היה לחזור לעבודה. תנו לי לקוח מתלונן שאינו מעריך את הזמן והאנרגיה שהושקעו  בו, תנו לי בוס מעצבן עם הוראות מדויקת להכנת נס על חלב. פוליטיקה של משרד, שיחות מסדרון משעממות או ימים ארוכים עם רוטינה קבועה בשכר נמוך ולא מתגמל, קניתי היום,ואפילו לא הרגשתי מרומה.

כי ככה אנחנו, לא משנה כמה נתלונן שהשגרה שלנו עמוסה ומעייפת, שאין לנו זמן להשקיע כמו שאנחנו רוצים או יכולים, ברגע הראשון שמשהו מפר אותה אנחנו נבהלים.

האמת? התגעגעתי לאקשן של העבודה, לדינמיות, ללקוחות.

אני מתה על הילדים שלי אבל יודעת היום יותר מתמיד שאני צריכה גם משהו שהוא שלי.