דייייייייי
נמאס לייייייייייי

השבוע רבתי עם דן 
(למי שלא הציץ בפרופיל שלי - בן זוגי)
האמת שממש כעסתי
כל כך כעסתי שרשמתי לעצמי במשימות
לכתוב פוסט על כעס.

כולנו כועסים מדי פעם על הקרובים שלנו
לפעמים זה על בן או בת הזוג
לפעמים זה על הילדים 
או אפילו על ההורים שלנו 
(ואז אנחנו נשבעים שעם הילדים שלנו אנחנו נהיה אחרת
ובפועל מתנהגים בדיוק כמוהם).

פעם שהייתי כועסת הייתי מתפוצצת
כמו איזה סיר לחץ שנשכח על האש 
(אל תנסו בבית - מסוכן לקירות ולתקרה).
הכעס היה מרעיל גם את כל מה שהיה סביבי,
כבר הייתי כועסת על ההוא שחתך אותי ברמזור,
על הבן שלי ששכח את התיק באמצע הסלון,
ועל עצמי - וזה בכלל לא משנה על מה.

כשאנחנו כועסים, 
אנחנו מרעילים בכעס 
את כל מה שבא איתנו במגע.

עכשיו שעברו כמה ימים 
וסוף סוף התפנתי לכתוב את הפוסט
אני בכלל לא זוכרת למה כעסתי,
והאמת זה כבר לא משנה,
כי בעוד רושמת את השורות האלה כבר השלמנו.

איך השלמנו?
כשאנחנו כועסים אני לוקחת רגע פסק זמן
דווקא ברגע שהטונים עולים
והפרצופים הכועסים יוצאים מתוך המגירה
אנחנו עוצרים, לוקחים אוויר, 
ופתוחים מסמך של גוגל דוקס,
ושופכים את כל הטענות,
וקוראים שוב, 
ובודקים מה באמת אנחנו רוצים להגיד.
הצד השני מגיב בחזרה (אחרי שגם הוא לקח אוויר)
וככה עד שאנחנו מלבנים את הכל.

כשאנחנו "כותבים את הריבים שלנו"
אנחנו יכולים לברור את המילים לפני שהם נשפכות,
וגם נותן לנו זמן נשימה לבדוק
מה המסר שאנחנו רוצים להעביר לצד השני.

איך אתם מנהלים את הריבים שלכם?
איזה מסר חשוב לכם להעביר שמתפספס?