היום יום השואה הבינלאומי

אני זוכרת את סבתא שלי ז"ל
שהייתה ניצולת שואה ושרדה את צעדת המוות
אומרת לי:
כל עוד את יכולה ללכת את תחיי.

במשך שנים המוטו הזה היה נר לרגלי.
כמעט עשור אחרי מותה,
כשהחיים שלי התרסקו לי מול העיניים
והילדים הלכו ממני בגלל ניכור הורי קשה,
יכולתי לשמוע את הקול שלה אומר:
עדינק'ה כל עוד את יכולה ללכת - את תחיי.

וככה הרמתי את עצמי לאט לאט
מתוך השברים של מה שהיה הבית שלי
מתוך השברים של מה שהייתה המשפחה שלי
והתחלתי ללכת.

בהתחלה צעדתי בתוך השברים עצמם
וכל צעד שניסיתי לעשות פצע אותי
ולקח לי ימים עד שהדימום נחלש
ויכולתי לעשות צעד קטן נוסף.

בשיא הניכור ההורי,
כשיילדי הגדולים רחוקים ממני,
התחלתי ללכת בצעדים קטנים,
ובכל צעד משכתי את הילדים אלי,
וכל תנועה קטנה נתנה לי כח גדול
לצעד הבא,
כשברקע כולה של סבתא פולה
עדינק'ה אם את יכולה ללכת את תחיי.

היום יום השואה הבינלאומי,
אני לא רוצה להשוות את הניכור ההורי לשואה,
לא רוצה להוזיל לא את זה ולא את זה,
אני בטוחה שסבתא שלי יושבת למעלה,
ולוחשת לסבא שלי אייזק:
אתה רואה אמרתי לך שאם היא הולכת היא תחייה,
ושגם הילדים יחזרו אליה.

אני בטוחה שסבא אייזק ענה לה:
זה בגלל המלאכים שדאגתי לשלוח לה.

ביום שלישי אעביר הרצאה על סיפור חיי
על ניכור, נרקסיזם והדרך בחזרה.
מוזמנים להרשם ולשמוע איך התחלתי ללכת
בבייביסטפ ועד שהילדים חזרו בחזרה לחיבוק של אמא.

https://bizlive.co.il/event/62062/?ref=post

*** בתמונה - סבתי ביום חתונתי
מעניין אם היא ידעה מה הולך להיות ובכתה בגלל זה
אגב בכורי נולד בתום השבעה שלה. ​