אני עומדת מול המראה, ערומה כביום היולדי. אני עשויה להבחין במרכז הגוף, הבטן. אני עשויה לחשוב "הו, כמה הייתי רוצה בטן שטוחה". אני עשויה להתמקד בירכיים העבות ולהשתוקק להקטנת היקפים. אני עשויה לעבור אל הסנטר שקצת כפול, או לעפעפיים שקצת צונחות, ולהרהר "הו, כמה טוב היה להעלים את כל זה ולמתוח, למתוח. בטח איראה יותר צעירה ומחוטבת".
זאת אופציה אחת.
אני עומדת מול המראה, עירומה כביום היוולדי, רואה אותי, כן, אחרי מספר לידות בחיי . מבחינה במבט החוזר במראה, רואה בו את הניסיון והתבונה שנרכשו שם. אני רואה את הבטן, והירכיים, והסנטר והעפעפיים, וחושבת; "לא בת 16 אבל יפה דיי ". בעיקר אני חשה את הספורט המתון שמותח את שרירי, מגביר את קצב הלב ומאותת "הו כמה חיוניות יש שם". אני עשוי לחוש את התחזוקה הגופנית בתזונה מאוזנת, להרגיש זרימת החיוניות הטובה בגוף. אני עשויה לשים לב למצב הרוח, כמה יש לי חדוות קיום כרגע.
אני עשויה לשים לב לבריאות הזורמת בעורקי .

אני עומדת בערום מול המראה ועשויה לבחור מתוך שתי האופציות.
כאשר אבחר באופציה הראשונה אמצא בסבל תמידי, כי לנגד עיני דוגמניות שעורן מתוח. המחשבה הזו עשויה להכאיב.
כאשר אבחר באופציה השנייה אני עשויה לקבל את המציאות כמו שהיא ולהכיר בה, להוקיר את מה שיש.

הראשונה היא הדרך האפלטונית עם האמונה במושלמות. זה אומר מלחמה על הגיל.
הדרך השנייה היא של אריסטו, די בלהרגיש שלמים, מתוך קבלה.
אני עשויה להיות ביניהם.
איפה אתם בין שתי האופציות....

מה שנותר הוא להמשיך לחקור את התזונה המיטיבה, התנועתיות המתאימה והלך הנפש שיביא חדוה פשוטה.

ואיפה אתם?