רגע לפני, סיפור קטן שאני אוהב. בסוף המאה ה־19 הגיעו שתי האחיות הסקוטיות אגנס לואיס ומרגרט גיבסון לשלמה שכטר בקיימברידג׳ עם דף עברי עתיק שהביאו מקהיר. שכטר הסתכל על כמה שורות והבין מיד שיש לפניו משהו עצום: קטע מן הנוסח העברי של ספר בן סירא, שחלקים גדולים ממנו היו אבודים במשך מאות שנים. פרגמנט קטן הספיק לו כדי לזהות עולם שלם, והזיהוי הזה היה אחד הדברים שהובילו אותו אל גניזת קהיר ואל אוצר עצום של כתבי יד.

לזהות את השלם מתוך שבר קטן, מתוך כמה מילים, סגנון, הקשר ורמזים שכמעט אי אפשר לראות, זו בעצם אחת המלאכות העתיקות של מדעי הרוח. השבוע, בלי שתכננתי את זה מראש, העברתי לבינה המלאכותית גרסת חוף קטנה של אותו מבחן.

ישבתי בחוף גבעת העלייה ביפו וקראתי תרגום עברי של רומן צרפתי לא מאוד מוכר משנות השמונים. יפו עצמה היא מקום די מוצלח לעשות בו ניסויים על זיכרון והקשר: עיר שמספיק לגרד בה שכבה אחת כדי להגיע ליונה, לצלבנים, לנפוליאון, לצליינים אירופים או לביקורו של הקיסר וילהלם השני בסוף המאה ה־19. אבל אני הייתי שם עם ספר ואייפון.

במהלך הקריאה נדלקתי על כמה משפטים. בכל פעם עצרתי, פתחתי את הפתקים והעתקתי אחד. כשסיימתי את הספר נשארו לי שישה משפטים נפרדים, בני ארבע עד שמונה מילים בערך. אין בהם שם של דמות, מקום, תקופה או אירוע, ואפילו אין בהם את הניסוח המקורי של הסופר, כי כולם הגיעו אליי דרך תרגום מצרפתית לעברית.

חשבתי שזה כמעט סוג של גניזת קהיר בכיס, רק בלי אלף שנות אבק ועם הרבה יותר קרם הגנה.
נשארתי מול הים, פתחתי את כלי ה־AI וכתבתי פרומפט בכוונה כמעט מגוחך בפשטותו:
"מאיזה ספר לקוחים המשפטים הבאים:
לעולם שלנו חסרים קוראים גדולים יותר מאשר סופרים גדולים
לולא היית האישה של חיי הייתי שוכב איתך כבר לפני זמן רב
ההימנעות היתה האמצעי היחיד להתאוות לעד לאותה נערה
אלה שלא לוקחים אחריות הם ניצבים בלבד, לא שחקנים
לתשוקה ולאהבה אין הרבה במשותף

הדבר החשוב היחיד שאפשר לעשות בעמק הבכא של עולמנו הוא לעשות אישה מאושרת"
זה הכול. בלי ״פעל כמומחה לספרות צרפתית״, בלי שרשרת של הוראות, בלי הסבר על התקופה ובלי טריק של מהנדסי פרומפטים. ואם אתם רוצים להשתתף באמת בניסוי, העתיקו את השאלה ואת ששת המשפטים כמו שהם ל־ChatGPT, Claude או Gemini שאתם עובדים איתם. אל תספרו שמדובר ברומן צרפתי ואל תחפשו בגוגל, כי אז פספסנו את כל העניין.

אצלי זה נגמר ככה: Gemini זיהה מיד את ״הקלות הבלתי נסבלת של הקיום״ של קונדרה. אחלה של ספר, באמת, כיף להיזכר בו אבל לא. Claude החליט שמדובר במאיר שלו, ובדרך אפילו המציא ספר שלא נכתב מעולם. ואז שאלתי את ה־ChatGPT שלי. אותו פרומפט, אותם שישה משפטים והוא זיהה את הספר.

אחרי שאמרתי "וואלה..נחמד", לקחתי את אותו פרומפט, בלי לשנות מילה, לחשבונות ChatGPT אחרים שאני עובד איתם. אותו סוג מערכת, אותם שישה משפטים, אותה שאלה. שם קיבלתי ניחושים אחרים והזיהוי לא הגיע.

ופה, מבחינתי, הסיפור הפסיק להיות על השאלה מי ״ה־AI הכי טוב״. זאת שאלה שאני מוצא פחות ופחות מעניינת.
השאלה המעניינת היא למה כששני אנשים מחזיקים אותו כינור ואצל אחד יוצאת מוזיקה ואצל השני יוצא רעש, אף אחד לא שואל מה לא בסדר בכינור?
אם אותה מערכת בדיוק נותנת לאדם אחד תשובה מבריקה ולאחר ניחוש עלוב הבעיה היא לא במערכת. המשתנה היחיד ששונה בניסוי הזה הוא האדם.
שנים של עיסוק בהיסטוריה ומדעי הרוח לימדו אותי שלא מתרשמים כל כך מהר מטקסט שנשמע משכנע. היסטוריון לומד לשאול מי כתב, מתי, בשביל מי, מה הוא ידע, מה הוא רצה שנאמין, מה חסר בטקסט, עם מי הוא מעוניין להתווכח, איזה קו מחשבה הוא מבקש להמשיך ומה אומרים מקורות אחרים. אם אחת מהשאלות האלה חסרה, הקורא נופל למלכודת.

פתאום כל הדברים שנראו במשך שנים כמו כישורים של היסטוריונים ואנשי מדעי הרוח נעשו מבחינתי כישורי AI מהמעלה הראשונה. ביקורת מקורות, קריאה צמודה, בניית הקשר, רגישות לשפה, הבחנה בין עובדה לפרשנות, זיהוי סתירות, והיכולת להישאר עוד רגע בתוך עמימות במקום להתאהב בתשובה הראשונה שהגיעה למסך.

וזה גם מה שאני עושה עם סביבת ה־AI שלי. אני לא רק שואל שאלות ומקבל תשובות. אני בונה הקשר לאורך זמן, מתקן, דורש דיוק, מסביר איזה סוג של תשובה אינו מספק אותי, מלמד את המערכת מה מעניין אותי, נותן לה דוגמאות, חוזר לדברים ישנים, ומצד שני מאפשר לה לאתגר אותי ולהראות לי לפעמים שהשאלה ששאלתי היתה קטנה מדי.

מה שמעניין אותי כשאני רואה אדם עובד עם AI הוא להבין מה ביקשת ממנו? איזה הקשר כבר היה קיים? מה הנחת שהוא יודע? מה עשית עם התשובה הראשונה? האם בדקת אותה? האם תיקנת? האם נתת דוגמה? האם שינית את צורת העבודה, או שפשוט כתבת שוב ״לא טוב, תנסה מחדש״ וציפית באורח פלא שמשהו ישתנה?

ולכן, כשמישהו אומר לי ״ChatGPT טיפש״ או ״Gemini המציא לי נתונים״, אני שומע בדיוק את מה ששומע יועץ זוגי כשאחד מבני הזוג אומר ״לא מקשיבים לי בבית הזה״.

בעולם הזוגי אפשר לפעמים להגיע למסקנה שעדיף להיפרד. בעולם ה־AI זה קצת יותר מסובך. ברור שאפשר לעבור מ־ChatGPT ל־Claude, מ־Claude ל־Gemini, ומחר למודל חדש שיגיע. אבל אם לקחת איתך למערכת היחסים החדשה בדיוק את אותם הרגלים, אותן שאלות רשלניות, אותו חוסר הקשר, לא באמת התגרשת מהבעיה. פשוט התחתנת איתה מחדש בבית אחר.

לכן אני פחות מתלהב היום מעוד רשימה של ״20 פרומפטים שאתם חייבים להכיר״ ומעוד הרצאה שמציגה את עשרת כלי ה־AI של החודש. את הכפתורים אפשר ללמוד. את הפרומפט אפשר להעתיק. אפילו את הטכנולוגיה אפשר להחליף מחר בבוקר. החלק הקשה באמת הוא לבנות צורת עבודה שבה האדם וה־AI נעשים יחד מערכת חשיבה טובה יותר.

כי בינה מלאכותית היא לא(!) כלי, היא שכבה קוגניטיבית נוספת שקיבלנו במתנה.
פה נמצא גם הדבר שמעניין אותי מקצועית. להיכנס לתוך יום העבודה האמיתי של מנהל שיווק או איש אסטרטגיה, לא לכיתה סטרילית עם תרגיל שהוכן מראש, אלא למקום שבו יש לקוח שמחכה, קמפיין שרץ, דוח שלא מסתדר, ישיבת הנהלה בעוד שעה, בריף שצריך לכתוב והחלטה אמיתית שצריך לקבל. לראות איך האדם וה־AI עובדים יחד ברגעים האלה, ואיפה בדיוק מערכת היחסים ביניהם מייצרת זהב ואיפה היא מייצרת שטויות.

בעיניי זו הדרך ללמוד AI באמת. בזמן אמת, בתוך העבודה שעליה משלמים לך, מול הבעיות שאי אפשר לפתור באמצעות פרומפט לדוגמה. שם אפשר לשפר לא רק את הדרך שבה אתה מפעיל את הבינה המלאכותית, אלא את הדרך שבה אתה חוקר, שואל, בודק, משווה, כותב ומקבל החלטות בעזרתה.

אז לפני שאתם מחליטים איזה מודל הכי חכם תבדקו קודם איזה מין בני זוג אתם. את הפרומפט אפשר להעתיק בשנייה. מערכת יחסים לוקח שנים לבנות, וזה מה שהופך אותה לנכס.