אני מאמנת. את עצמי כל הזמן. ואחרים כשהם מבקשים . כשאני מאמנת מתחיל מסע. לא קלישאה של מסע אלה אמיתי והמסע הראשון שיוצאים אליו הוא המפתיע ביותר. המסע לגילוי ה-עכשיו. גיליתי שאני ועוד הרבה ממהרים ביציאה למסעות להשאיר את ההווה בעבר וקדימה אל העתיד. איך אפשר לטייל ככה? ואם נרצה להביט אחורה? אם נרצה למדוד את הדרך שעשינו? ומה עם הזיכרונות, על מה נתרפק? כל מסע אימוני או אחר צריך להתחיל בהשתהות בפה ועכשיו. עצירה הסתכלות בירורים הצטיידות ואז ..

היופי בבירור של ה-עכשיו הוא שעשויים לגלות שהדרך שתכננו לא מתאימה לנעליים שיש לנו ואז אפשר להחליט האם להחליף נעליים או לשנות את תוכנית המסע? האם לערער את הידיעה שאני אמא לא טובה לפני שאני מחליפה מקום עבודה. או שאולי הנעליים אותם אני נועלת הן אלו שיקדמו אותי בדרך הטובה ביותר ועלי ללכת בדרך שמתאימה להן, להישאר יצירתית ולהפסיק להיות שכירה? לפני היציאה אל הדרך האימונית אני תמיד עוצרת. אני מביטה וסופרת, את ההצלחות שלי, את הטוב שבי, את המקומות ששם לא צריך לזוז כאלה שיהוו עוגן של שלווה לקראת הלא נודע. יש בגלויים האלה מתנות גדולות כי לפעמים נדמה שכל שינוי בתחום אחד מחייב שינויים מרחיקי לכת בחיים בכלל. ואז בה פחד. איך מדברים עם הפחד? לא מתמקדים בו. מקשיבים לו ושואלים אותו מה הוא צריך? פחד תמיד יבקש כח. כח יש בעוצמות והן נגלות לנו בהצלחות. ההצלחה המוצלחת ביותר היא זו שממנה יצאנו גאים בעצמנו ולא רק אחרים בנו. כזו שבסופה נשאר טעם מתוק מר של האדרנלין שמציף את גופנו ומאותת לנו, עכשיו טוב.ההצלחות האלה הן לפעמים הקטנות ביותר שבעשייתן מנענו מבעיה ענקית להגיע. הצלחה לא לקחת אישית כשמעליבים. או כשהצלחתי לא לגעת בעוגה רק להיום. הצלחתי לחבק את בן זוגי גם כשנראה שהוא כועס בלי סיבה.מאין הצלחות כאלה שבהן חבויה העוצמה האמיתית של כל אחד. בהתבוננות על המצוי בחיי דרך מה שעובד הכי טוב אני נרגעת שלא הכל אבוד. שיש לי את עצמי לסמוך עליו. ובמסע אליו אני מתכוננת לא אצטרך לשאת את כל חיי על גבי אלא רק את האני שיעזור לי לצעוד הכי נח בדרך.

עוד לפני שהחלטנו לאן ולפני שהחלטנו איך המתאמן ואני עוצרים וסופרים.

לוקחים נשימה ומתבוננים.

אני מאמנת שמאמינה שכל אחד יכול וזכאי לדעת מיהו בא אל המסע לפני הוא מחליט לאן הוא הולך.