# כולם אמרו שהיה מצוין. היא זכרה רק את המשפט האחד

**מאת ג'ויס נאור קילקר**
B.Sc בפסיכולוגיה | מטפלת LICBT | עובדת עם כלים מעולם ה-CBT

היא התכוננה לישיבה הזאת במשך כמה ימים.

היה לה חשוב להציג את הדברים היטב, והיא באמת עשתה עבודה טובה. בסיום המנהלת החמיאה לה, שתי קולגות אמרו שהמצגת הייתה מצוינת, ומישהי אפילו ביקשה ממנה אחר כך את החומר.

ואז, רגע לפני שכולם התפזרו, אחת המשתתפות אמרה:

"היה טוב. רק נדמה לי שהחלק האחרון היה קצת ארוך."

משפט אחד.

בדרך הביתה היא כבר לא חשבה על המחמאות. היא חשבה על החלק האחרון.

אולי באמת דיברתי יותר מדי.
אולי איבדתי אותם.
אולי המצגת בכלל לא הייתה טובה כמו שחשבתי.

בערב, כששאלו אותה איך היה, היא ענתה:

"היה בסדר. לא משהו."

וזה מעניין.

כי אם היינו מסתכלות על העובדות בלבד, רוב המידע שקיבלה באותו יום היה דווקא חיובי. אבל זו לא הייתה החוויה שנשארה איתה.

### למה דווקא המשפט הזה נשאר?

אנחנו אוהבות לחשוב שאנחנו מסתכלות על המציאות כפי שהיא. בפועל, הקשב שלנו אינו מצלמה שמתעדת את כל מה שקרה ונותנת לכל פרט משקל שווה.

מידע שלילי עשוי לקבל אצלנו משקל רב יותר.

כבר בשנת 2001 פרסמו הפסיכולוגים Roy Baumeister ועמיתיו סקירה רחבה בשם *Bad is Stronger than Good*. לאחר שבחנו ממצאים מתחומים שונים בפסיכולוגיה, הם הצביעו על תופעה שחזרה שוב ושוב: אירועים, רגשות, מידע ומשוב שליליים יכולים להשפיע עלינו יותר ממקביליהם החיוביים. מידע שלילי גם נוטה לעבור עיבוד מעמיק יותר.

כלומר, העובדה שההערה האחת "נדבקה" אליה אינה בהכרח מקרית.

אבל אצל מי שמתמודדת עם חרדה או רגישה במיוחד להערכה ולביקורת, התמונה יכולה להיות משמעותית עוד יותר.

מטא-אנליזה של Bar-Haim ועמיתיו, שכללה 172 מחקרים, מצאה אצל אנשים עם חרדה הטיית קשב למידע הקשור לאיום. מחקר רחב ועדכני יותר שפורסם ב-2026 מחזק היבט נוסף: מטא-אנליזה של Würtz ועמיתיו, שהתבססה על 295 מדגמים, מצאה קשר עקבי בין חרדה לבין נטייה לפרש מידע עמום בצורה שלילית.

וזה כבר מחבר אותנו לרגע הקטן בישיבה.

הבעיה אינה שהיא שמעה את הביקורת. חשוב שנוכל לשמוע משוב, לחשוב עליו ואפילו ללמוד ממנו.

השאלה היא מה קרה לכל שאר המידע.

אם תשע תגובות חיוביות והערה ביקורתית אחת הופכות בזיכרון שלנו ל"היה לא טוב", כבר לא מדובר רק במה שנאמר לנו. משהו קרה בדרך שבה שקלנו את הראיות.

וזו נקודה שאני אוהבת במיוחד בעבודה עם כלים מעולם ה-CBT.

אנחנו לא מנסות להחליף כל מחשבה לא נעימה במחשבה חיובית. אנחנו מנסות להתבונן בתמונה המלאה.

אולי ההערה הייתה נכונה. אולי באמת היה אפשר לקצר את החלק האחרון.

אבל האם זה אומר שהמצגת כולה לא הייתה טובה?

האם העובדה שמישהי אחת העירה משהו מבטלת את כל מה שאמרו האחרות?

והאם "יש משהו שאני יכולה לשפר" חייב להפוך מיד ל"לא הייתי מספיק טובה"?

לפעמים השינוי מתחיל בדיוק ברגע הזה.

לא כשאנחנו מתווכחות עם הביקורת, אלא כשאנחנו מחזירות אל התמונה את כל מה שהמוח שלנו השאיר מחוץ לפריים.

**אולי השאלה אינה אם הביקורת נכונה.
אלא האם נתתי לה את המשקל שמגיע לה – או את כל המשקל.**

---

### מקורות

Baumeister, R. F., Bratslavsky, E., Finkenauer, C., & Vohs, K. D. (2001). *Bad is Stronger than Good.* Review of General Psychology, 5(4), 323–370. doi:10.1037/1089-2680.5.4.323.

Bar-Haim, Y., Lamy, D., Pergamin, L., Bakermans-Kranenburg, M. J., & van IJzendoorn, M. H. (2007). *Threat-related attentional bias in anxious and nonanxious individuals: A meta-analytic study.* Psychological Bulletin, 133(1), 1–24. doi:10.1037/0033-2909.133.1.1.

Würtz, F., Kunna, M., Blackwell, S. E., Lindgraf, C., Abado, E., Amanvermez, Y., Margraf, J., Everaert, J., & Woud, M. L. (2026). *Interpretation Biases in Anxiety: A Three-Level Meta-Analysis.* Clinical Psychological Science. doi:10.1177/21677026251392855.

*הדוגמה במאמר נועדה להמחשה ואינה מתארת מטופלת מסוימת.*

**© ג'ויס נאור קילקר, 2026. כל הזכויות שמורות.**