תובנה / בלוג

בשבוע שעבר חרגתי ממנהגי ונסעתי לקניות בבוקר. נעצרתי ליד המעדנייה והייתי עד לשיחת רעים בן המוכרת לסוכן הגבינות. הסוכן שאל מדוע היא לא מזמינה את הסחורה מראש? והמוכרת ענתה לו
"זה לא העסק שלי, אני רק שכירה כאן!!".

כשאנו באים לבחון יציבות של עסק זה או אחר, כדאי לשאול את העובדים. במידה והעובדים לויאליים לעסק, העסק יצליח וישגשג מכיוון שכולם ביחד למען הצלחת העסק.

כשאנו בוחנים את התא המשפחתי, רווקים או נשואים, עם ילדים או בלעדיים, צעירים או פנסיונרים, אנו בוחנים את הצלחתו העסקית. את המאזן לא מפרסמים בציבור בגלל שלא מדובר בחברה ציבורית,
אולם מנהל הבנק וכל התא המשפחתי יודעים בוודאות מה המצב הכלכלי. כמובן שאת המחיר משלם כל התא המשפחתי. נשאלת אם כך השאלה, מדוע משפחות לא מנסות לבחון את ההתנהלות הכלכלית שלהם ולשפרה? מדוע משפחות שנמצאות במצוקה כלכלית או נמצאות בדרך למצוקה כלכלית לא מרימות דגל אדום
ומבקשות עזרה?

מספר סיבות גורמות ל"שקט תעשייתי" בנושא. הרבה אנשים לא מודעים למצבם הכלכלי האמיתי בגלל "ערפל היתרה". אנו נוטים להסתכל על היתרה הכוללת שלנו ולא לבחון איך מתנהגת היתרה. לדוגמא,
נניח שיש לנו חסכון של 200,000 שקל בבנק אך כל חודש אנחנו מוציאים כ-5,000 שקל יותר ממה שאנחנו מכניסים. תיאורטית הכסף יגמר לנו אחרי 40 חודשים. מעשית הוא יגמר הרבה קודם בגלל העובדה שאנחנו רדומים ולא חוששים להוציאו. אי החשש להוציא כספים (ותמיד נרגיש שחייבים לקנות
רק את זה...) גורם לנו לחסל את הרזרבות שלנו מהר מהמתוכנן. מנהל הבנק שלנו לא יצלצל אלינו כשהיתרות בבנק ירדו, הוא לא חושב "שזה העסק שלו" ולכן לא ידרוש בשלומנו כשאנו מאבדים את הנכסים הפיננסים שלנו. השיחה הראשונה תגיע כשניכנס למינוס ונידרש להסדיר את ה"מסגרת".

סיבה נוספת להזנחת ה"עסק המשפחתי" היא הדחקה. אולי אם לא נסתכל על היתרה או לא נדבר עליה אז "יהיה בסדר"? אולי אם לא נתעמת עם היתרה ההולכת וקטנה בבנק היא תעלם לנו? האמת, מעולם
לא ניסיתי את השיטה הזו אבל אשמח לשמוע מקוראי אם זה מצליח, האם הדחקה של המצב הכלכלי משפרת אותו? הרבה משפחות רצות "על התהום" במשך שנים רבות ללא בעיות עד שסטייה קטנה מהדרך (שנגרמת ברוב המקרים על ידי כח עליון) מפילה אותם לתהום פיננסית.

הסיבה המסוכנת ביותר היא חוסר ידיעה. רוב האנשים לא יושבים ומנסים לחזות את עתידם הפיננסי. הדבר לא נובע מחוסר שכל אלא מחוסר ניסיון. קשה לאמוד ללא חישוב מדויק ופרטני (לכל משפחה
ומשפחה) לכמה כסף זקוקים בעת שלווה, בעת אסון פיננסי, בעת אסון בריאותי וכדומה. לכן רוב המשפחות, בתמימות, לא מתכוננות לעתיד ומניחות שיהיה בסדר כי מה שהייה הוא מה שיהיה. החיים שמלאים "הפתעות"
 משבשות למשפחות אלו את הסדר הפיננסי ומתחילה הידרדרות פיננסית.

ולכן, כל בוקר בעמדנו מול הראי, עלינו להישיר מבט ולענות לעצמנו על השאלה, "של מי העסק הזה למעשה?" ולו רק מהעובדה שבעל העסק יצטרך לתת דין וחשבון למשפחתו
ולציבור (מנהל הבנק) על ניהול העסק. על כל אחד להפנים את העובדה ש-"העסק הזה הוא שלנו, רק שלנו !"

וכרגיל, אשמח לשמוע דעות, הארות, ותובנות מהקוראים. אשמח אם תשתפו אחרים בפוסט זה.