מרבית הפונים לאימון מגיעים ממצב של תקיעות. "תחשוב שאתה נמצא בבור עמוק מוקף בקירות חלקים ובכל פעם שאתה מנסה לטפס אתה מחליק מיד חזרה...", מסביר לי ע', יהודי חביב בן 60 שסיים לפני 5 שנים את עבודתו בחברה ממשלתית באזור הצפון. "אני התפטרתי לבד", הוא מקפיד להדגיש שמא אחשוד בכשרים. הסיבה בגללה הגיע אלי ע' מתוארת על ידו בקצרה: "נשארו לי עוד המון שנים לחיות, אני מרגיש שאני חייב לעשות משהו עם עצמי, אולי אתה תעזור לי למצוא..."

מצב התקיעות המתואר ע"י ע' אינו מאפיין את ג', הנראית צעירה מ~43 שנותיה. "אני לא מצליחה לעשות תיאוריה", אני מקבל בפרומו. בחמש דקות של דיבור רצוף היא מגוללת סאגה רבת שנים, בתחילתה ניסתה שוב ושוב לשנן את הוראות הנהיגה, מסתורי המנוע וציורי התמרורים, התייאשה והסתפקה בשיחות טלפון חודשיות למורה הנהיגה שלה. הבירור איתה מחזק חשד שהקושי אינו טמון בחוסר כשרון, אלא באמונה אותה טיפחה במרוצת הזמן, מחוזקת בחוויות קודמות בחייה. "אין שום סיכוי, בטוח זה לא יצליח", היא אמירה שמזמינה למקום חמים ובטוח, וג', גיבורת סיפורנו, שמחה לבוא ל-Coaching, רק כדי להסביר לי שאין שום סיכוי.

איציק הסכים שאנקוב בשמו המלא. "אין לי מה להסתיר, ממילא כולם מכירים אותי". איציק הוא קבלן בניין ידוע בעיר מגוריו וכמה שכונות בעיר קרויות על שמו: "גבעת איציק", "נווה איציק", "מעלה איציק" ועוד. "אני כבר לא צריך לדאוג לעצמי למצבה", הוא מסביר ומצביע על שכונה רבת בניינים במרכז העיר, "זו המצבה שלי". אני מנסה לברר את סיבת משיכתו ל-Coaching. "יפה, השכנה שלי, שלחה אותי". למראה פניי הוא מבהיר: "אתה בטח חושב שאני מאושר. כולם חושבים ככה. יש לי כסף, יש לי אוטו גדול, ראש העיר מדבר איתי, מה חסר?". מורגל בדיבור הוא שואל ומיד משיב: "אני אגיד לך מה חסר. נמאס לי, נמאס לי, נמאס לי. עוד שכונה, פחות שכונה, אז מה? אני כבר עוד מעט בן 50, אני רוצה לעשות עוד משהו בחיים, משהו בשביל עצמי, בשבילי!".

איציק תקוע. אין ספק. הוא חי בתחושת חוסר סיפוק ועניין ומחפש את הדבר הגדול הבא. כמו פונים אחרים לאימון, הצלחתו מבוססת על עניין פעוט: עד כמה הוא באמת מוכן להתייחס ברצינות לעתידו ולעשות את השינויים שיביאו אותו להצלחה. איציק הוא אדם שלם שאינו נזקק לתיקון. הוא יודע מהי עשייה וגם חווה כבר טעמה של הצלחה. הוא רציני, הוא אחראי, הוא בוגר. מה שהוא צריך זה למצוא את המשך דרכו.

את ע', בן ה~60 מתחילת הטור, עדיין צריך להוציא מהבור. "הבור עמוק וחלק", הוא מזכיר לי. אני מספר לו את הסיפור על טוסברהינדי הגיבור, דמות מספר ילדים קסום של שמעון צבר, אודות גיבור רב פעלים שיום אחד נתפס על ידי אנשים רעים ונזרק לבור עמוק וחלק. בתחילה ניסה לטפס על הקירות אך הקירות החלקים היו בלתי ניתנים להכנעה. כשהתייאש מהטיפוס עצר למחשבה ובסיומה אחז בקירות המקיפים אותו, נשען מלוא כובדו והחל מטלטל את הבור הלוך וטלטל עד שהבור נפל על צידו וטוסברהינדי הגיבור זחל ממנו החוצה. "מה דעתך", אני שואל את ע', "אתה חושב שתרצה לטלטל מעט את הבור שלך?". ע' דווקא אהב את הסיפור: "תגיד", הוא מגניב לעברי מחוייך, "הטוסברהינדי הזה, איך אתה מסביר את זה שהוא הגיע להחלטה הזו לבד? איך אתה מסביר שהוא הגיע להחלטה בלי עזרה של מאמן לצידו?".