נולדתי בלשון נקבה. עוברית קטנה. תינוקת. ילדה. נערה שהפכה לאישה בשלה.  שנים ניסיתי להבין את מקורות נשיותי. את המורכבות , העוצמה הזו שברכות. המפתח לדלת הסתרים שתוביל אותי להרמון האישה שבי.

לפני 11 שנה התחלתי להבין יותר.

שנים שאני ממשיכה ללמוד דרך תלמידותיי. שבוכות. צוחקות. מתרגשות משיעור לשיעור. מגע הגוף עם המוזיקה. הלמות התוף באגן. רשרוש הצעיף. עצבות החליל הנרקמת בזרועות. ריקון והתמלאות. מסע ארוך שלעולם לא נגמר. מתעצם מפעם לפעם. חיבור למקומות קמאיים. עמוקים.

נשיות.

מאז ומתמיד הייתי מחוברת לגוף שלי. כמישהי שרקדה מגיל קטן – בלט , ג'אז , מחול מודרני , התעמלות אומנותית , תמיד חיפשתי עוד דרך להעשיר את עצמי. לגלות מקומות שעדיין לא הכרתי.

לריקודי הבטן הגעתי לגמרי במקרה. ראיתי יום אחד סרט תיעודי שעשו על זהבה בן.  

הייתי בת 25 . הסרט שהוקרן בסינמטק כלל הרבה קטעים שלה בהם היא שרה בערבית. נשביתי. בקסם השירה. כלי הנגינה. הסלסולים הקלאסיים על רבעי הטונים. חזרתי אחורה. ימי שישי בנהרייה. סבתא שלי העיראקית זיכרונה לברכה. בישולים במטבח. אני עוזרת לה. ברקע בוקעים מהרדיו המפלצתי שלה סלסולים. אום כולת'ום. פאריד אל אטרש. סבתא שרה. לבושה ב"דשדשה" –  שמלת הכותנה הלבנה שלה שכמותה היו לה עשרות בארון. מנענעת את גופה בקצב המוזיקה וקולות חיתוך הירקות. מקלפת. מתבלת. סירים מהבילים. בעבוע הרוטב עם הבמיה. ואני , לא ממש יודעת איפה למצוא את עצמי בתוך השעטנעז הזה של צלילים וטעמים.

אחר כך היא הייתה נותנת לי פקודות. מזרזת. מזכירה לי שבעוד כמה דקות מתחיל הסרט הערבי. הפולחן השבועי. אני מצטרפת אליה לסלון. הטקס מתחיל. פיצוחים. מיץ לימון. ווליום בקולי קולות.

עם השנים למדתי את שמות כל השחקנים והשחקניות בעל – פה. צחקתי. למדתי להתמוגג מהאינפנטיליות המתקתקה שאפיינה את הסרטים וגם למדתי להסב לסבתא לא מעט נחת , כשאחרי ויכוחים בלתי פוסקים הועלתי בטובי לקשור על האגן צעיף מהוה ולפזז יחד עם אחת הרקדניות שהופיעו על המרקע.

פרץ הנוסטלגיה הזה אחז בי כשראיתי את הסרט על זהבה בן. כילדה ומתבגרת תיעבתי כל מה שקשור למוזיקה מזרחית או ערבית. גדלתי על רוק. פופ. מוזיקה אלטרנטיבית. קלאסית וג'אז היה משהו שנון – סטופ שמעו אצלנו בבית –  מי בכלל חשב שככה יתפתחו חיי.

יום לאחר מיכן ניגשתי לחנות הדיסקים הקרובה ביותר לביתי ורכשתי את הדיסק של זהבה עם השירים בערבית. שבועיים לאחר מיכן מצאתי את עצמי בשיעור ניסיון בריקודי בטן.

התאהבתי בשפה. יותר נכון הופנטתי. הרגשתי שאינני יכולה לחכות כל שבוע מחדש לשיעור הבא. הוספתי עוד שיעור בשבוע. לקחתי שיעורים פרטיים. התחלתי לאט , לאט להופיע.  מכאן כבר כל השאר היסטוריה.

היום , החוויה של תלמידותיי היא שיקוף החוויה שלי.

אני מתה על הרגעים הללו של לפני השיעור. הסטודיו רוחש חיים. שעה לפני אני עומדת מול מראת נוצות היען הורודה שלי בחדר ההלבשה , עוטה על עצמי שוב את הנשיות הססגונית באושר שאין שני לו. האיפור. הבגדים הצבעוניים ספוגי החושניות. התכשיטים המרשרשים

מביטה בעצמי במראה. שוב מתאהבת. אין שום רגע בחיים שיכול לגרום לי להתמלא באהבה עצמית גדולה כל כך כמו הרגע הזה בו אני רוקדת. שום רגע לא ישווה לתחושות הממלאות אותי בזמן שהמוזיקה מתחילה להתנגן. גופי מתעורר לחיים.  קסם. טוטאליות שאין שני לה. התאהבות שרק הולכת ומתעצמת עם השנים.

הדלת נפתחת. חיבוקים. נשיקות. ההילולה הנשית מתחילה. שמחה. אהבה הגדולה שאני תמיד מקבלת מהן , שבאה לידי ביטוי אחרי שבוע שלא התראינו. קפה. תה. הן מתרווחות על ספת הקטיפה במשרד. תחושת הבית שאני כל כך מאושרת שאני יכולה להעניק להן. השיחות שרק נשים מכירות. צחקוקים. רכילויות עסיסיות.

מסתכלת עליהן מהצד. מתלבשות , מתרגשות , מתבשמות. יורדות יחד איתי לסטודיו היכן שמתנהלת כל החגיגה.

בכל פעם אני כמעט ומזילה דמעה. מתרגשת מכל היופי הזה והשמחה הגודשים אותי מכל עבר. אנרגיות מטורפות. התפרקות. גאווה.

נשים מכל הסוגים , המינים והגילאים. ערביות. חרדיות. צעירות. מבוגרות. אחת בהיריון. אחת אחרי לידה. זאת עומדת להתחתן. זאת לא מזמן התחתנה. מגדל בבל של נשיות. איחוד נשמות טהור ומלא שמחה.

ברוך שעשני אישה.