אתמול במסגרת אחד הקורסים שאני לוקחת בו חלק דנו בנושא האחריות על חיינו.

כן, האחריות. המילה שלפעמים קצת כבדה לנו...

ובציטוט - "מילה שמתחילה מ"א" ונגמרת ב "ת" - זאת אומרת לקחת אחריות זה מהתחלה ועד הסוף".

חלקינו מחפשים אותה, חלקינו בורחים ממנה, חלקינו- חושבים שכל האחריות על הכל- תמיד על כתפינו...

אני חושבת שגם רוב השיעורים שלנו בחיים- הם בנושא האחריות.

אז מי כאן האחראי על מה?

מי אחראי על חיי? על מה שקורה לי? על מה אני עושה?  על מה אני לא עושה?

על מה שאני מרגישה? "מי גורם לי לעשות מה? מי גורם לי להרגיש מה?"

נכון, כולנו בזמנים המודרנים מחשיבים את השאלה הזו כרטורית.... אך לא תמיד מתנהגים לפי התשובה הרטורית...

אני כבר תקופת מה משתייכת לאסכולה שחושבת שכל מה קורה בחיי- על אחריותי- ואני גרמתי או בחרתי בזה במודע או בתת-מודע. (גישה "רוחנית)

יש לי רק הסתייגות לגבי תקופת הילדות. כי ילד בגיל צעיר- לא בהכרח קובע ובוחר... אך אם אלך רחוק עם האסכולה הזו- אז גם את ההורים בוחרת הנשמה שלנו  לפני שבאה לעולם הזה... אך אם אשאר יותר מחוברת לעולם הזה- אני עדין חושבת שבתקופת הילדות מוקדמת- הורים אחראים על חייו של ילד ומה יכנס לראשו. נכון שבהמשך החיים- הילד המתבגר והבוגר יחליט מה יעשה עם כל מה ש"רכש" ממשפחתו... זה עוד יותר מדגיש לי את האחריות הענקית של להיות הורה...

האסכולה האחרת ("האסטרטגית") מדברת לא על כך שאנחנו מייצרים את מה שקורה אלא שאנחנו בעיקר אחראים מה אנחנו עושים עם זה ואך מתנהגים.

וכמובן- יש הגישה המשולבת - אנחנו גם גורמים לדברים לקרות וגם מחליטים על התנהגות בהתאם למה שקורה...

אז אני אתמול נחשפתי לשיטת "אפרת"- של הפסיכולוג הידוע בשם אדלר.

וחבל לי - שלא הכרתי את השיטה הזו קודם.

השיטה המדהימה אומרת שכל דבר שמתרחש בחיינו ניתן לנתח על פי מילה "אפרת":

א- אירוע (מה התרחש מבחינה עובדתית/אובייקטיבית)

פ- פרשנות (איך אנחנו תופסים/מסבירים מה שקרה)

ר- רגש (משתמע בעקבות הפרשנות)

ת- תגובה (איך אנחנו מתנהגים בהתאם לפרשנות ורגש שמתעורר)

 

אז האסכולה הרוחנית- מדברת על הפרשנויות ועל אחריותינו עליהן.

האסכולה האסטרטגית- על התגובות (התנהגויות) ועל אחריותינו עליהן.

והמשולבת- על שניהם בו זמנית.

אז באמת, זה מאד מפשט לי השקפה על חיי- מה שקורה, קורה. ייתכן ובשליטתי וייתכן- ולא...

מה שבטוח בשליטתי- זה הפרשנות שאני אתן לזה (אסון או הזדמנות/אתגר) וכמובן- תגובה שלי- בחירה בלעשות משהו או בריחה ממשהו.

ולדעתי- זה ניתוח נהדר להסתכל על חיינו ועל מה ש"עושה" לנו רע או "מצער" אותנו.

קרה מה שקרה- מה שקובע בסופו של דבר -מה אגיד על זה ומה אסיק מזה... וזה מה שמבדיל בין תחושת אושר וסיפוק והשפעה ובחירה לבין תחושת קורבנות, מסכנות וחוסר אונים.

נשמע פשוט... אך כמובן - לא כל כך פשוט- אך בהכרח אפשרי...

מהן פרשנויות שאנו נותנים לאירעוים בחיינו? זה מה שיקבע את הרגש שלנו - כעס, תסכול, העצמה, כוח, וכד`... וכמובן- מה נעשה כדי שבעתיד זה לא יקרה (במידה של משהו "שלילי") או נשחזר את ההצלחה שוב ושוב (במקרה של משהו ``חיובי``).

מה שהכי חשוב - זה למה בכלל לקחת אחריות? למה זה חשוב כל כך הסמנטיקה הזו- מי אחראי על מה?

כי כמובן- שמי שלא לוקח אחריות על חייו (ומאשים את הסביבה); על פרשנויות ועל תגובות שלו- גם לא יכול לשנות שום דבר.

כי רק מי שאחראי- יכול להשפיע, למנף, לשנות, לגרום וליצור....

ומי אחראי על הבחירה הזו?????

....................

 אבל לפעמים כדאי גם לזכור- שלא כל העולם מונח על כתפינו (בדומה לאטלנטים- פסלים תומכי תקרה/מרפסת ביוון העתיקה) ויש דברים שגם אחרים יכולים לעשות נהדר.... ואנחנו מדי פעם נקח חופשה - ונהיה אחראים על מנוחתינו... רמז דק...