יֵשׁ כִּי אָדָם/ אפרת סטרטינר

יֵשׁ כִּי אָדָם יַחְלוֹף

עַל פְּנֵי מִשְׁעוֹל הַדֶּרֶך. וְעֵינָיו רוֹאוֹת

אַך לִבּוֹ אֵינוֹ פָּקוּחַ לָעוֹלָם.

וְאֵין הוּא רוֹאֶה אֶת הוֹד הָאָרֶץ

אֶת שִׁפְעַת הָאֲדָמָה.

וְאֵין הוּא רוֹאֶה אֶת קִסְמֵי הַתֵּבֵל

נִפְרָשִׂים בְּשׁוּלֵי פְּסִיעוֹתָיו.

יֵשׁ כִּי אָדָם יִפָּקַח לִבּוֹ

וְעֵינָיו. וַיִּרְאֶהָ.

וְלִבּוֹ יַעֲלֹץ וְיִפְעַם

וְיִפְרֹץ אֶל מֵעֵבֶר

גְּדוֹתָיו.

וַיֵּדַע, כִּי עָבַר בַּדֶּרֶך וְאָסַף

אֶל תּוֹכוֹ אוֹצָרוֹת

וּפְנִינֵי בְּרִיאָה.

וַיֵּדַע כִּי חַיָּיו עֲשִׁירִים

מְלֵאִים, בְּמַתְּנוֹת הָאָרֶץ

וְהָאֲדָמָה.

***
התחושות שעולות בי, בכל פעם כשאני נמצאת עם המצלמה בתוך ומול קסמי הטבע.