כשאני מספרת לאנשים שאני מטפלת, יעני פסיכולוגית, אחת התגובות הנפוצות היא: "למה זה טוב כל החפירה הזאת?" או "למה אני צריך להכנס לאיפה שכואב? עדיף לא להתעסק עם השדים"

וזה נכון.

לא?

בשביל מה להתעסק עם כל זה?

זה כואב. זה מעייף. זה עלול לגרום לנו לגלות שאנחנו לא כל-כך מרוצים ממה שיש (בבית, בעבודה, בחיים) וללכת לחפש משהו אחר. זה מביא קונפליקטים. העולם לא אוהב את זה.

הכל נכון. ורובנו אכן מתעלמים מהכאבים כל זמן שאפשר. בגוף וגם בנפש. זה טבעי, זה הכי אנושי שיש.

ובכל זאת. מגיע הרגע שבו  כבר אי אפשר להתעלם. המחיר של ההתעלמות וההדחקה עולה בהתמדה. או שמשהו מתגלה, נפלט לנו, מתפקשש. אופס, התאהבתי. לא התכוונתי, יצא ששכבתי איתו בלי שחשבתי מה קורה לי. נסחפתי.

תסריט אחר הוא שיום אחרי יום אנחנו חיים בטוב, שמחים עם מה שיש, מרוצים מהבנזוג, העבודה, הילדים, ואז מתישהו מתחיל לחלחל לנו שבעצם כבר מזמן לא היינו ממש שמחים. שכבר די הרבה זמן אנחנו לא כל-כך ששים לצאת מהמיטה בבוקר, ואל הלב והנשמה מתגנבת השאלה - בשביל מה כל זה? למה אני חי/ה?

או שהסיגריות, הג'וינטים, הסקס ללא-אהבה, הקניות, האינטרנט, האוכל, האלכוהול מתחילים לגבות מחיר מאד גבוה. הסביבה מתלוננת, התפקוד נפגע, ועדיין - אנחנו ממשיכים ולא יודעים איך להפסיק.

בעיני אלה הזמנים בחיינו שבהם השאלה "למה לחפור ולהעיר את השדים?" מפסיקה להיות יעילה ורלבנטית, והאפשרות של ללמוד משהו ולהבין למה קורה מה שקורה, מה המשמעות של הדברים האלה שמשבשים את חיי , נעשית אטרקטיבית.

זה כמובן אחרי שמיצינו את כל האפשרויות של תרופות הפלא למיניהן (עוד סוג של הדחקה).

אז מגיע הרגע להתחיל לעבוד עם השדים ולהסתכל להם ישר בלבן של העיניים.

כי  כמו שאמר מישהו חכם: "אין אוטוסטרדה עוקפת כאב, והדרך הכי קצרה לצאת מהכאב היא ללכת ישר לתוכו".

ופה עוזר לפעמים אם יש בסביבה מישהו שלא נבהל מרגשות - כאב, פחד, כעס, זעם, שלא מחובר אלינו בטבור ולכן יכול להכיל יותר, וגם קבוצה אוהדת שבה כל אחת עוברת משהו דומה יכולה להועיל ולתמוך.

קבוצת מודעות עצמית.

כמו זו:

http://www.bizmakebiz.co.il/login/EventDetails.aspx?id=9811