ביום שבת שעבר נסענו לבקר את הבן שלי הבכור בדרום.  יש לי בן מקסים ומדהים (כמובן, הוא הבן של אמא שלו...) בן 29. כשהתגייס, והוא בן קצת יות מ-18, גויס כלא-קרבי והוא נלחם בכל כחו ובעקשנות רבה כדי להיות קרבי ולהגן על המולדת. כשהתגייס גוייס כלא קרבי , נלחם על עמדתו להיות קרבי והתגייס לשמשון. שנתיים וחצי שירת בעזה ובכל המבצעים הוא משתתף.

במבצע הנוכחי , שהפך כבר למלחמה, הוא יותר משלושה שבועות באזור עזה. לא יצא הביתה לחופש. מה שקשה במיוחד בעת הזו הוא חוסר הקשר אתו. רוב הזמן הוא לא מתקשראני מתקשרת  ו מנסה לשלוח SMS או מהנשמ'ע. חוסר בקשר אתו משגע אותי . רק לדעת שהוא בסדר. רק לשמוע את קולו. הרי לפי נית הקול אני , כאמא, כבר יודעת מה קורה..

ביום שני האחרון, שבו נהרגו שלנו 10 חיילים, התמוטטתי. הייתי אצל חברים ובכיתי כל הערב והלילה . ללא הפסקה. עד שנרדמתי תשושה מצער והלומת יגון.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה?

במצב הבלתי נסבל הזה התגבש לו צוות תמיכה, אפילו בלי שהקמתי אותו:

1. בן זוגי מחפש אותו ב-SMS  ובמהנשמ'ע. הם מתכתבים וכשאני לא מצליחה לתפוס את הבן שלי הבן זוג שלי מוסר לי ד"ש ממנו ומעדכן אותי וההיפך..הייתה הפסקת אש.
2. בשבת האחרונה רתמתי את בנזוגי והבן השני שלי לרדת לבקר את החייל שלנו. נפגשנו אתו באזור אשקלון כשהיתה הפסקת אש והיו לנו שעתיים "נורמליות" במרינה באשקלון.
3. חברה אחת שלי דואגת שיתפללו בבית הכנסת ונותנת צדקה בשמו.
   
4. חברה אחרת  שליביקשה מאמא שלה שיעשו בבית כנסת שלהם את אותו דבר.
   
5. חברה טובה שלישיתהציעה שכל פעם שאני נופלת או מתמוטטת אני אתקשר אליה כדי שתתמוך ותעזור.
   
6. אני משתתפת בקורס שבו כל חברי הקבוצה שלי הפכו לעוזרים ותומכים וכל פעם שאני נופלת אני מקבלת אימון תמיכה והרבה אהבה.
7. כמובן שיש עוד הרבה חברים טובים שמתקשרים, מציעים עזרה, שואלים נפגשים תומכים ומחבקים.

ואם זאת לא אחווה חברות ועבודת צוות, אני לא יודעת מה כן. שכחנו את האגו, שכחנו את הצדקנות, כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם!!!