מיומנו של יועץ זוגיות...על יום העצמאות הפרטי שלי. ושלכם. ואיך זה מתחבר לזכרון ילדות מאושרת (ברובה..) ולזוגיות מאושרת לגמרי היום. הנה - לצערי כל אפריל, די צמוד ליום השואה והזכרון הלאומיים, אני ומשפחתי מציינים את מות אימי הפסיכולוגית הנערצת ד"ר אורה יערי. 15 שנים עברו ועדיין זה "כואב אבל (לא) פחות"... יום אחד, לפני כמה שנים ישבתי ליד האבן הקרה שהיתה פעם חיבוק חם(..) והרהרתי על החיים שלי. מין צומת. נזכרתי שפעם קראתי איזה משפט שאמר: 1. שהילדות שלי היא מין "תבנית עוגה" שמשפיעה על האמונה שלי בי והבטחון העצמי שלי. יוצא שכל הזמן אני ממשיך לשכפל את ההצלחות שלי (כיףףף) אבל גם את הטעויות שלי. אותה תבנית בדיוק. לטוב ולרע. (כמו האמונה נניח "שבסוף הכל יסתדר"...). 2. כלומר שהבחירות שלי - הן תוצאה של האמונות שלי. אז כדי לשנות את הבחירות שלי - אני חייב לטפל באמונות שלי. 3. שבסופו של דבר...החיים שלי הם תוצאה של כל הבחירות שלי...בזוגיות..עם הילדים...בקריירה... פתאום הבנתי משהו. הארה כזו. החלטתי שבזה הרגע (לדעתי הייתי בן שלושים ומשהו) אני מפסיק להאשים ולחפש את התשובות לחיים הלא מספיק מאושרים שלי אצל אחרים. "הם" סיימו את תפקידם אצלי. ההורים...הילדות...החרם שעשו עלי בכיתה ד'...הנערה שהודיעה לי שאני נפלא "רק בתור חבר נפש"..ההיא שברחה עם אחר וכו וכו. החלטתי שנגמר "יום הזכרון" (סיבות או תירוצים מהעבר שמצדיקים את הטעויות של ההווה) ומהיום אני מתחיל במלחמת העצמאות שלי. על האושר הפרטי שלי. ושמהיום אני מפסיק לגרור ולשכפל טעויות ותוך כדי מאשים אחרים ומתחיל למצוא אותן במקום שהן באמת נמצאות - אצלי בפנים . ביום ההוא שהבנתי סוף סוף, שם בבית הקברות, שהכוח להשפיע ולשנות את החיים שלי נמצא רק אצלי...התעוררתי. הרוח שנשבה עם ריח מתוק של פריחת פרדסים (תמיד זו העונה) כאילו גרמה לאבן לחייך ולהנהן בהסכמה. אולי בגאווה..? פתאום הדברים התחברו לי. שנים של לימודי דת, קבלה, כתות, נצרות ואיסלאם ואלף מורי דרך נראו לי כמו מנגינה. כמו בחירה. שכל אחד יכול לנגן את חייו בחופש מוחלט. בהתבוננות מפוייסת עם זכרון העבר ובנחישות ברזל אל העתיד. אני אהיה מאושר ויהי מה. עם מה שיש לי. שינויים קטנים במה שצריך ואני אנצח. אנצח. אני. מאז אני מלמד את זה את כל מי שמוכן לשמוע. בתוכנית הטלויזיה הקטנה והאיכותית שלי, בקליניקה, במדיות החברתיות ואפילו בתור לסופר... אני קצת טרחן לפעמים...אומרים לי את זה מדי פעם אבל לא אכפת לי, כי הרגע ההוא בבית הקברות היה ככ חזק שהוא כמו דחף פנימי שלא נותן לי לנוח. אולי זו הכוונה ב"הכל צפוי והרשות נתונה".. אנחנו אמורים לעשות את העבודה התודעתית התפיסתית פה למטה...והמטיב במרומים חותם באהבה ומאפשר מלמעלה... יום העצמאות שמח יקירים....תאהבו אתכם ממש חזק... ואם גם אתם בשלים להיות אמיצים מספיק כדי לבעוט במה שמעכב אתכם ולהתחיל את העצמאות שלכם מחדש... אז אגלה לכם שלפעמים האושר נמצא במרחק הודעה קטנה בפרטי או שיחת טלפון אחת... ושמספיקות לנו לא יותר מחמש פגישות כדי לחולל שינוי עצום. לא מאמינים? תראו מה כותבים על התהליך אחרים שכבר העיזו... - https://www.asaf-yaari.com/love-wall