יום הזיכרון 10/5/16
טכס יום הזיכרון הוא תמיד אירוע עצוב וכואב, אתמול היה עבורי קשה מהרגיל.
כאמא לחייל זה גרם לבטן שלי להתהפך. כאב עמום שהקשה לנשום. לפני כמעט 19 שנה כשנולד בני בכורי, לאחר תהליך לידה ארווווך, הבטתי בעינייו והבטחתי שהוא יגדל ויצמח ולא יצטרך להלחם בצבא. הבטחתי שכבר יהיה שלום
היום, הוא חייל, והשלום עוד לא באופק
זה קשה להביט בפני החיילים הצעירים שלא ישובו עוד. חלקם ניבטים מתמונות שחור- לבן דהויות, אחרים מביטים מתמונות חדות וצבעוניות. כאילו להמחיש את כברת הדרך שעברנו, מאז ועד היום. ומה עם השלום?
בשנה זו, התוודאתי ליותר ויותר עמיתים שיש במשפחתם או בקרבתם נופלים, זה ממחיש פתאום עד כמה הפגיעה כאן. זה הופך אותה לקרובה ונוגעת- מפחידה בהיקפה. לראות את העצב והכאב בעיניהם, לשמוע על ההתמודדות עם השכול. אי אפשר כבר להדחיק או להרחיק את אותו. חיילים שנפלו במערכות ישראל, זקנים, צעירים וילדים שנקטפו בפעולות איבה- אח של.., אבא של.. אחות של.. תלמיד שלמדתי..
ואז הוא התקשר, בני שלי ואיפשר לי לקחת נשימה עמוקה
חייבת לאחוז חזק בתקווה שהשלום יגיע במהרה
שמי קלאודיה כץ, אני מנחת הורים מתמחה בהורות לתאומים ומטפלת LI-CBT לאחר שנים במערכת החינוך, בהן זכיתי לפגוש ילדים והורים במגוון רחב של מצבים וללוותם בשלל דילמות והתמודדויות, בחרתי להרחיב את העיסוק בתח