עוד אחד מהשקרים הקטנים שאנחנו חיים בהם בעולם הזה. מיד כשנפטר אדם, פתאום כולם שרים את תהילתו, מספרים בשבחו ומהללים את זכרו. הסיפור עם אבי כהן ז"ל העלה את זה לשיאים חדשים. "פורץ דרך", "שינה את פני הכדורגל הישראלי" "אחד בדורו". איפה הייתם כשהוא היה כאן? מישהו חשב לעשות תוכנית ולהגיד את כל זה בעודו חי, בעודו יכול לשמוע את כל זה, ולהנות מזה?

איכשהו זה מתחבר ליחס שלנו אל החיים בכלל. על הנטיה לקחת כמובן מאליו כל עוד הכל "כשורה". ואז כשמשהו קורה, פתאום אמבולנס צופר, חיים בסכנה, זוזו הצידה, תנו להציל חיים, מצב חרום. האם רגע לפני האסון היינו מודעים לדחיפות ולחשיבות החיים באותו אופן?

איכשהו זה מתחבר לתרדמת שבה אנחנו מנהלים את חיינו. למה הוא מת? שאלה נפוצה. למה כל כך צעיר? למה, אלוהים, למה? אבל האם שאלנו אי פעם בעודו בחיים: למה הוא חי?  האם שאלנו עצמנו למה אנו חיים? האם שאלנו מהו היעוד שאליו דוהרת רכבת חיינו, מהו היעוד שלשמו בכלל התכנסנו כאן?...

המשך יבוא...