שמי שי סיגלר,בן 33,נשוי באושר לקארין ואב לילדה מדהימה בשם יעלה, במקצועי פיזיותרפיסט.

לפיזיותרפיה הגעתי במקרה (או שלא...): לפני הגיוס לצבא עשיתי תואר באלקטרוניקה,שירתתי 4 שנים בחיל האויר ולאחר מכן עבדתי כשנה בחברה ביטחונית- מסלול חיי נראה די צפוי ומוכתב (וגם נוח מבחינה כלכלית וביטחון במקום העבודה) אך הרגשתי בתוכי שזה לא זה.לא ככה אני רוצה לחיות ולעבוד.

עזבתי את העבודה ונסעתי לטיול שתמיד רציתי לעשות אחרי הצבא- טיול במזרח הרחוק. הרגשתי שאני חייב לצאת מה"קוביה" שאני חי בה ולהחשף לדברים אחרים ושונים ממה שאני מכיר ומצאתי את כל זה במזרח ובעיקר בהודו.

בהודו,בעיירה קסומה הנקראית דהרמסלה, נרשמתי במקרה (או שלא..) לקורס שיאצו ושם זה קרה מבחינתי: מאוד אהבתי והתחברתי לעינין המגע והטיפול,אהבתי לקבל אותם ועוד יותר אהבתי לתת אותם ומאז ידעתי שזה הכיוון.

כשחזרתי לארץ חיפשתי איפה אני יכול ללמוד לטפל והיה לי חשוב ללמוד באוניברסיטה וכך הגעתי לפיזיותרפיה.

לימודי התואר נמשכים במשך 4 שנים מלאות ועמוסות אך התכנים ובעיקר האנשים שגיליתי שם,שחלקם הגדול נשארו חברים עימי עד היום, הפכו את חווית הלימודים לחוויה משמעותית מאוד בחיי ואני נוצר כל רגע ממנה.

לאחר התואר נסעתי שוב להודו (חייבים ל"נקות" קצת את הראש),חזרתי,התחתנתי עם חברתי בשמונה השנים האחרונות והתחלתי לעבוד במכון פיזיותרפיה של קופ"ח כללית במרכז הארץ.

העבודה במכון בשנתיים הראשונות הייתה מעניינת ומפרה: הייתה לי בוסית מדהימה ומפרגנת, למדתי המון,יצאתי לקורסים,בשלב מסוים גם הדרכתי סטודנטים שהגיעו להתנסות,הייתי בין הבכירים במכון- שוב הייתי בנקודה הנוחה אך משהו התחיל לחלחל ולערער את מצב הנוחות:הרגשתי שאני הולך ומאבד את האהבה למקצוע שכל כך אהבתי והשקעתי בו.קצב העבודה במכון של 3 מטופלים בשעה (20 דקות ברוטו לטיפול!!)שבו קשה מאוד לתת טיפול טוב ואיכותי,המטופלים הכרוניים שהגיעו לסדרת טיפול שניה ושלישית השנה ומבקשים שאעשה להם מסאז,חשמל וחימום ואני יודע שהם ימשיכו להגיע גם בשנה הבאה על אותה בעיה- הרגשתי שאני חייב לעצמי לעשות שינוי אחרת בעוד 10 שנים אני אהיה באותו מקום,רק מתוסכל ומריר יותר.הודעתי שאני עוזב.

המשך יבוא...

התמונה המצורפת היא מתקופת הלימודים באסף הרופא- איזה ימים...