המתנה הגדולה ביותר שאתם יכולים לתת לעצמכם

דיברתי עם חבר ותיק, רק לפני כמה ימים. מה שהפך את השיחה לכה מיוחדת הוא שלא ראינו או דיברנו זה עם זה כמעט 20 שנה,מאז ימי התיכון שלנו.

החלק המדהים של השיחה היה חידוש הקשר והנינוחות שלנו בטלפון. הטון היכרות שלנו כפי שדיברנו היה כאילו  התראינו בשבוע שעבר. כמו חלקנו סיפורים על בתיכון צחקנו על הזמנים הטובים שהיו לנו והוא יכול עכשיו לצחוק על הזמנים הקשים גם.

התחלנו להשוות את רשימות על מי שראינו מאז סיום הלימודים בתיכון שלנו ומה את החדשות האחרונות על החברים שלמדנו עימנו:

האם הם נשואים?היכן הם מתגוררים?מה המקצוע שלהם?

לאחר שהתעדכנו על מה החברים שלנו עושים, התחלנו לדבר על החיים שלנו ועל מה שעשינו במשך 20 השנים האחרונות. חלקתי עם חבר שלי את כל הדברים שהייתי; כולל כמה פעמים הייתי למטה אבל הרבה פעמים כמה היום יותר טוב. אמרתי לו כי בסך הכל, אם היה עלי למות מחר, אני אומר על זה שבחיים שלי אני מרגישה כאדם מבורך.

הנה החלק המרתק של הסיפור הזה. אז שאלתי אותו מה הוא הספיק בחייו ועל מה עבר עליו ב -20 השנים האחרונות. ואז התברר לאחר כמה רגעים של שיחה, כי 20 השנים שלו היו מלאים בסיפורים רבים של התקלות הן אישית ומקצועית. הוא המשיך לספר לי על הניסויים שלו: זה לא היה יפה בחלק מהמקרים. כמו כל אחד מאיתנו, הוא עשה את הטעויות שלו. אבל שלא כמו חלק מאיתנו, הטעויות נשאו איתם מחיר גבוה הן מבחינה כלכלית והן רגשית.
עכשיו לפני שאמשיך,הרשו לי להיות ברורה ואומר שאני לא אשפוט את החבר שלי.
חיים שלי למדתי לא לשפוט אחרים. יש אמרה על אף פעם לא לשפוט אדם אלא אם כן הלכת קילומטר בנעליים שלו. האדם היחיד במצב של השופט הוא היחיד שעובר את המאבק. 

כשהקשבתי באהדה לחבר שלי אני לא מאלו המושפעים כל כך הרבה מהסיפורים של חוסר המזל שלו, אלא יותר על ידי כך הטון בקולו של אשר, במודע או שלא במודע, להעביר את הכאב עמום של שנים רבות של צערו. בקולו יכולתי לחוש אותו את החוב ההולך וגובר של זמן אבוד, הזדמנויות שהוחמצו. כמו רבים מאיתנו הוא קיבל החלטות שגויות לאורך הדרך.

בתיכון הוא, לדעתי, היה מוסיקאי מוכשר אשר חשבתי שיום אחד בטוח הולך להיות בעסקי המוזיקה איפשהו. שאלתי מה קרה. שוב הוא המשיך ותיאר את ההחלטות שעשה. אז הוא גילה משהו שזעזע אותי היה חוסר אמון ביכולות שלו. אתם תהיו בהלם אם הייתם רואים את הבחור הזה מנגן בגיטרה בגיל 17.הוא היה וירטואוז על הגיטרה,היה יכול לעשות אם הוא רדף אחרי התשוקה שלו...

עם זאת, איפשהו לאורך הקו הוא איבד אמון בעצמו. אני יכולה לומר כי החרטות הגדולות שלו היו אלה שקשורים לחוסר יכולתו לפעול, לעשות את הדברים ש "הוא" רוצה לעשות.

אמרתי לו שהוא חייב להפסיק לחיות מחדש את "היה יכול, היה יכול להיות, צריך" בחייו, כי הגיע הזמן להסתכל קדימה כמה החלטות חדשות על פי איפה הוא נמצא היום, מה הוא רוצה לעצמו 10 השנים הבאות. "אתה לא יכול לשנות את העבר. להמשיך לחיות בעבר ולא ללמוד כדי למחוק את הלוח. אתה חייב ללמוד למחוק את הלוח להתחלה חדשה. "לא יכולתי לראות את פניו מכיוון שהיינו בטלפון, אבל יכולתי לחוש את תגובתו על הביטוי," למחוק את הלוח ". אז המשכתי, "הייתי רוצה לדמיין את זה לפני שיש לך לוח ציור או לוח גיר, תכתוב על זה את כל ההחלטות שאי פעם עשית ואת כל התוכניות שתכננת. עכשיו נפשית לקחת מחק ולמחוק הכול על הלוח ולהתחיל מיפוי איך הולכות להראות  10 שנים הבאות שלך.

הבעיה רוב האנשים היא שהם לא יכול למחוק את הלוח שלהם. הם משתמשים בזה כתירוץ או קביים בשביל לא לנוע קדימה. הם לא יכולים לשחרר את מה שהם לא יכולים לשנות. לקחת לוח למחוק ולהתחיל את החיים, שוב, עכשיו. היום! "אולי זה היה שתיקה קצרה בתגובה שלו, אבל אני יכולה לספר כי למילים שלי היו כמה סוגים של השפעה עליו.

עבור כמה אנשים להתחיל מחדש יכול להיות קשה מאוד. איך אפשר להפוך אותו סוג של מחויבות בלי להזדקק רחמים עצמיים לנוכח דברים שקרו בעבר?

למחוק את הלוח הוא מטפורה ,ההרשאה להתחיל חדשה ללא נכויות נפשיות של העבר. אם אתם חושבים על זה, פעולת מחיקת הלוח הוא לא על מחיקת מה שלמדנו מהטעויות שלנו, היא על הכוח לסלוח לעצמנו על טעויות העבר.

כולנו, במוקדם ולא במאוחר צריך לסלוח לעצמנו. זה יכול להתרחש רק כאשר נפסיק לבקר את עצמנו על טעויות העבר.

אנחנו צריכים לקבל את מי שאנחנו ואיך אנו בנויים; לא יכולה לשנות את זה. כולנו לא מושלמים לגמרי. מה שאנחנו יכולים לשנות זה חשיבה, להתחיל לשחרר את העבר יחד עם כל העוגנים הנפשיים.

ידידי הוותיק שמוצא את עצמו ללא יכולת לזוז, מרגיש מוגבל על ידי העבר. אלא אם כן הוא יכול ללמוד למחוק את הלוח העמוס עם כל הטעויות שלו, הכישלונות, תקלות חרטות, הוא לעולם לא להתקדם.

וכמו הכלכלה ממשיכה במאבק להתאושש מהלחצים הפיננסיים, הנטייה להאשים להתעכב על כל חרטה הופכת מפתה. חרטה היא קרקע פורייה השליליות ואת הפסימיות להגדיר בה רק מולידה עוד צער.

כן, זה נכון, אנחנו בהחלט לא מושלמים,עושים טעויות, מי לא? השאלה מי הולך קדימה מכאן והלאה והאם  "אתם מוכנים לסלוח לעצמכם ולאפשר לעצמכם להמשיך הלאה?" אני הולכת לבקש ממכם להעניק מתנה.

 את המתנה הגדולה ביותר שכל אדם יכול לתת לעצמו ... רשות למחוק את הלוח!

ברי סביר

Artofsale