שלום רב, שמי תומר ואני מטפל בגישה ייחודית. בזמן הקרוב, אעלה כאן מקרי טיפול מעניינים ומגוונים מהקליניקה. מקרים אלו כתובים כדיאלוג, בדיוק כפי שהיו בחדר הטיפולים ומביאים מקרים שונים ומגוונים.
אשמח אם תקחו אוויר כמה דקות ותיכנסו פנימה. סיפורים אלו משני תודעה ועשויים להביא לריפוי שלכם מסיפורים שונים. קריאה נימיה ומועילה.
רחשים בבטן כמבשרי השליחות שלי בעולם
"יש לי חוסר נוחות בבטן" אמרה לי והתבוננה בי בעיניה הכחולות הגדולות "מעבר לזה, אני מרגישה כבר תקופה ארוכה שאני לא מחוברת לעצמי. לא מצליחה להבין מה הייעוד האמיתי שלי" הוסיפה ושקעה בהרהור.
הרגשתי שענייני העיכול קשורים קשר עמוק לביטוי שלה, לדברים שהיא עוברת בפנים שאין להם ביטוי. "אני מניח שהדברים יצופו מתוך הנשימה" אמרתי. היא הנהנה ונשכבה על מיטת הטיפולים.
"תתחילי לנשום" אמרתי לה "נתחיל לנשום לאט לאט מתחתית האגן לבטן. בשפתנו, זה נקרא מצ'קרה ראשונה לשניה" הוספתי והנחתי את ידי האחת על בטנה ואת ידי השניה כתמיכה לגב התחתון.
הנשימות שלה לבטן היו מלאות ונוכחות. הרגשתי שיש שם עולם ומלואו. "עכשיו נעלה לסרעפת" אמרתי, כשאני מדגיש את המקום. הנשימות לשם היו שונות מאלו של הבטן. הן היו שקטות וחלשות. הרגשתי שקשה לה להעלות את העולם הפנימי העשיר שלה לשם.
"עכשיו תנשמי לריאות" אמרתי לה "תשאפי לבטן, לסרעפת ואחר כך לריאות' הדגשתי. לשם היא לא יכלה להעלות את האוויר. כל הנסיונות לא צלחו. האוויר פשוט לא הצליח להעלות מעבר לסרעפת.
"את יודעת" אמרתי לה "יש לי תחושה שאני מבין למה יש לך את חוסר הנוחות בבטן שלך. היא נובעת מהפער שאת חווה" הוספתי. היא התבוננה בי כמחכה להמשך.
"אינני יודע מה עבודתך" אמרתי "אבל ממה שהרגשתי הבטן שלך, יש לך עולם יצירתי אדיר. אולי ציור או פיסול, אינני יודע. מה שברור הוא שהעולם הזה נשאר עמוק אצלך בבית ולא יוצא החוצה. אין לו ביטוי בעולם הגדול" הוספתי והתבוננתי בה.
"איך אתה יודע?" שאלה בתדהמה. "זה מה שהרגשתי. הסיפור שלך הוא הפער בין הביטוי הפנימי העשיר לביטוי החיצוני שלא קיים" הדגשתי "אשמח אם תספרי לי על מה מדובר" הוספתי.
"אכן, צדקת" השיבה "אני אומנית. אני מציירת באקריל ובשמן ומפסלת בחימר" אמרה "ואכן, צדקת, הכל נמצא בקרטונים, בבית" אמרה. "ולמה לא הוצאת את עצמך לאור? את אומנית מופלאה, עם אמירה, עם שליחות" אמרתי. "זה שאת לא מצליחה לנשום לריאות ולגרון אומר שאין לעולם הפנימי היצירתי שלך ביטוי החוצה" הוספתי.
"ועוד יותר מזה. אני יכול לומר לך שהעולם מחכה ליצירות שלך. מילא שאת עושה עוול לעצמך, את עושה עוול לעולם שאת לא מאפשרת לו לזכות בשפע הזה" אמרתי, כשאני מרגיש ומדגיש כל מילה שאמרתי.
"אני חסרת בטחון" ענתה "לא בטוחה שיבינו מה אני רוצה מהם, לא בטוחה שיתחברו לעולם שלי, בטוחה שהם יסרבו לי...." אמרה בעצב. "ואכן, צדקת, לא רק שהפסלים בבית, הם ארוזים היטב בתוך קרטונים" הוסיפה.
"כאשר תצאי לאור עם האומנות שלך, ייעלמו כל רחשי הבטן שלך" אמרתי בבטחון. "כשתמונותייך יוצגו בגלריות וימכרו את גם תנשמי" הוספתי.
היא היתה בהלם גם מעצם הגילוי וגם מעוצמת השליחות. ניכר היה שהיא די מפוחדת מזה. "את תיראי שזה יהיה לך פשוט" אמרתי "את באה עם האמת שלך, עם אומנות שמגיעה מבפנים. הם גם יהיו בשוק איפה היית עד היום" אמרתי לה "תעשי את הצעד הראשון, אל תפחדי. תלכי לגלריה עם התמונות המדהימות שלך ותיראי שזה הרבה יותר קל ממה שאת חושבת" אמרתי לה.
כשקמה ממיטת הטיפולים, הוציאה קלף של אושו. היה זה קלף ה'אומץ' . בדיוק הקלף שמתאים לסיטואציה שלה. "דמי לעצמך שהפרח המצויר כאן הוא ברוש" אמרתי לה "הברוש הזה היה לפני כמה שנים זרע באדמה. הוא יכול לשבת שם שנים ובנקודה מסויימת 'החליט' לפרוץ מהאדמה בדרך להיות ברוש ענק. זה מסמל בדיוק את הנקודה בה את נמצאת. הנקודה בה הזרע המופלא עומד לפרוץ. הוא בא לומר לך שאל תפחדי - את פורצת, ובגדול....'" אמרתי לה.
היא התרגשה. היא לא ציפתה שמרחשי בטן מינוריים תצא תובנה ותגיע השליחות שלה בכזו בהירות. לבסוף, הראתה לי בטלפון את הציורים שלה. "צדקתי" אמרתי לה "הציורים שלך אכן פורצי דרך ומעוררי השראה. ציורים שכל אחד יכול לפרסם ולראותם מזווית שונה. אני רואה כאן עוצמה מאד גדולה" אמרתי לה. היא התרגשה. דמעה בצבצה מזוית עינה.
לעיתים, אין אנו יודעים מהיכן יגיע השינוי בחיינו. זה יכול לקרות בכל מקום ומפגש. ברור, שכשאדם מגיע לטיפול, הוא מצפה לשינוי. הרבה פעמים, זה באמת מגיע ממקום בלתי צפוי.
מוגש לכם באהבה וכנקודה למחשבה,
בתהליך..המתן בבקשה.
