חבלן הזיכרון

על ילד שעמד לבדו מול קהל, על דף שנעלם מהראש ברגע הגורלי, ועל מלאך עם גיטרה שידע בדיוק מה לעשות

לפני חמישים וחמש שנים עמדתי לראשונה בחיי אל מול קהל. הייתי ילד צנום, לבוש בחליפת בר מצווה חדשה ומגרדת, והרגשתי כיצד רגליי רועדות בתוך הנעליים הנוקשות. הוטלה עליי משימה שנראתה לי אז כמעט בלתי אפשרית: לעמוד שם, לבדי, ולשאת דרשה ארוכה ומורכבת – לחלוטין בעל פה.

גדלתי כילד מסורתי. הרב שהכין אותי למעמד היה איש זקן, קפדן ובעל מבט חודר, שריח של ספרי קודש ישנים תמיד אפף אותו. הוא לא עשה לי חיים קלים. שעות ישבנו יחד, עד שלמדתי לקרוא בדייקנות בפרק הראשון של התורה ובשני פרקי ההפטרה. אך בכך לא די היה לו; הרב רקח עבורי דרשה למדנית, ארוכה ומייגעת, שהודפסה בצפיפות במכונת כתיבה ישנה, ועליה הייתי אמור להצהיר בחגיגה הגדולה באולם.

באותם ימים ניחנתי בזיכרון פנומנלי, שריר מאומן היטב. יכולתי לשנן פרקים שלמים על קרבם וכרעיהם, כולל פלפולי החכמים ופרשנויותיהם השונות. הזיכרון הזה לא אכזב אותי בבוקר: העלייה לתורה בבית הכנסת עברה בהצלחה מרובה, לקול צהלולי הנשים ומטר הסוכריות. הרגשתי מנצח.

הדממה הגדולה באולם

בערב הגיעה שעת המבחן האמיתית. האולם היה מלא מפה לפה בבני משפחה, חברים ושכנים – קהל ידידותי ואוהד, אבל המוני ומלחיץ. כשהוזמנתי למיקרופון, הרגשתי את כל העיניים ננעצות בי.

פתאום, התזמורת נדמה. שקט מוחלט ומאיים, שקט של ציפייה, השתרר בחלל. זה היה סוג של דממה שבה כל רשרוש הופך למפלצת: יכולת לשמוע בבירור מזלג שנשמט מידו של אחד האורחים בקצה המרוחק של האולם, או את נשימותיה הכבדות והתרגשותה של אחת הסבתות בשורה הראשונה. פיק הברכיים איים להכריע אותי.

שני דפי הפוליו הצפופים של הדרשה היו חקוקים בראשי כמו צילום. עצמתי את עיניי והתחלתי "לדפדף" במוחי. הדף הראשון, שהוקדש כולו לחלק הלמדני – לפירושי החכמים, לפסוקים ולדברי התורה – זרם מפי בביטחון. הקהל הנהן בסיפוק, ואני הרגשתי שאני על הגל.

חבלן הזיכרון מכה

ואז הגעתי לדף השני.

הדף הזה היה אמור להיות החלק המרגש והאישי של הערב. הוא הכיל את מילות התודה לאורחים, ואת הבעת הצער העמוקה על בני המשפחה שלא יכלו להגיע. בעיקר, הוא הוקדש לסבי המבוגר שחי בארה"ב, סבא שמעולם לא זכיתי לראות פנים אל פנים, ושחסרונו בערב הזה ישב כמו משקולת על לבי.

במקום המילים המוכנות, נפתח בראשי חלל שחור וריק. הבטתי בקהל, שפתיי נעו, אך שום צליל לא יצא. הרגשתי את הזיעה הקרה שוטפת אותי, ואת המבט המפוחד שנחשף לעיני כל.

המלאך עם הגיטרה

חזרתי אחריו בלחישה רועדת. מיד לאחר מכן, בלי לאבד רגע, הנגן פנה אל הקהל, הניף את ידיו באוויר והחל להריע ולעודד אותם לקום על רגליהם. האולם התפוצץ במחיאות כפיים סוערות, המוזיקה הקצבית פרצה ברעש גדול, והחגיגה החלה.

הקהל היה בטוח שזה היה סיום דרמטי ומתוכנן, רגע של התרגשות ספונטנית של חתן בר המצווה. רק שניים באולם ידעו את האמת: אני, שחשתי את הלב שלי פועם בגרון, והרב הזקן שישב בשולחן הכבוד – ואף פעם לא הייתי בטוח אם הוא בכלל שמע שמשהו חסר, או שמא פשוט בחר לחייך ולשתוק.

דף פוליו שלם של מילים נעלם באותו ערב, ובמקומו נולד שיעור לחיים על חמלה, תושייה ועל הכוח של חיבוק אחד בזמן.