בתהליך..המתן בבקשה.

איריס הסופרוומן / בלוג

זוכרים שהיבטחתי עוד סיפורים יפים מדיור מוגן?

22/11/2011 15:08


  • אז כמו שאתם יודעים נמצאת אני בדיור מוגן פעמיים בשבוע ואוהבת לשבת עם האישה שאני עוזרת לה בלובי.שם מצטרפים אלינו תמיד עוד אנשם שגרים שם(חשוב לי להיות איתה שם כי בימים שאני לא שם היא לא יוצאת מחדרה) ולפעמים אני שומעת סיפורים יפים
    ששווה להעלות אותם על הכתב.


    http://www.bizmakebiz.co.il/Login/PostDetails.aspx?id=12708


    http://www.bizmakebiz.co.il/Login/PostDetails.aspx?id=13037


    והנה עוד סיפור יפה ששמעתי השבוע כשהיתי שם.


     


    הצטרפה אלינו גברת זהבה וסיפרה לי אחרי שכהרגלי דובבתי אותה  שתספר קצת על חייה.


    מספרת היא על שמוליק (סמואל)שלה...הוא היה חכם ומצחיק, שנון ונאה. כמו שאומרים: גם יפה, גם אופה. ברצינות: הוא ידע לבשל ואם רק היה מגשים את החלום שלו הייתה לו קריירה מצליחה כשף יוקרתי.




    כשפגשתי אותו ידעתי שהוא האביר על הסוס הלבן לו ציפיתי כל חיי. ונחשו מה: הוא חשב שאני היא הנסיכה היפהפיה ושיחדיו צפויים לנו חיים מאושרים.


    הייתה רק בעיה אחת: הוא לא היה יהודי.פגשתיו בביקור בארה"ב עם משפחתי.


    "זה לא משנה" הוא אמר. "זה בכלל לא חשוב" אמרתי אני. הוא: "תוכלי לחגוג עם הילדים חנוכה, בכיף", אני: "עץ אשוח קטן בחלון לא יפריע לי, ומתנות בקריסמס? מצידי דווקא בסדר גמור."


    התחלה של חיים משותפים ביחד. ממש חלום.


    הורי כעסו עלי, אני כעסתי עליהם. "למה שלא תכבדו את הבחירה שלי? אני לא ילדה בת שלוש, אני יכולה להחליט לבד. ובכלל, כאילו שאתם דתיים גמורים. בקושי שומרים כיפור ופסח, וגם -אני מתכננת להמשיך לשמור על החגים האלה."


    הם לא יכלו להסביר לי מדוע הם כועסים.לא רצו גם לפרט-בעיקר הפריע להם שהוא גוי.


     זמן קצר אחרי החתונה נכנסתי להיריון. היינו ברקיע השביעי.  עגלה לתינוק, חיתולים...   ושנינו היינו מאושרים. התחלנו לחשוב על שם. היינו בטוחים שזה יהיה בן-כך שכלל לא חשבנו על שם לבת. תמיד אהבתי את השם מתן כמתנה משמים, אבל הוא לא התלהב. "אני מעדיף שיהיה לו שם
    אמריקאי, משהו שגרתי ולא בולט" אמר. התפשרנו על מתיו שזה גם יהודי וגם קצת "גויי". שיכנעתי את עצמי שלמתיו ולמתן  יש צליל דומה.


    "מזל טוב אימא, נולד לנו בן!" עידכנתי את אימי שלמרות הכול שמרה על קשר חם והדוק. "קוראים לו מתיו שזה די דומה למתן" הסברתי.


    "איך תקראו לו בברית מילה?" אימא רצתה לדעת.


    "ברית?! אלוקים אדירים, איך שכחתי?" אמרתי לעצמי.


    הוא לא היה מוכן לשמוע על כך והתחלנו להתווכח.


    אולי היה זה הויכוח הרציני הראשון שלנו מאז שהכרנו . לראשונה הוא כעס באמת, ואני כעסתי אף יותר. "את לא תכאיבי לו בלי כל סיבה" הוא התעקש. "הברית היא מנהג מטופש ועתיק של יהודים מברוקלין, ואני לא הולך להרשות שיפצעו את מתיו בלי כל סיבה."


    "אני אוהבת את מתיו לא פחות ממך" התרסתי לעברו, "ואני עושה את זה בשבילו, זה לטובתו, זה מה שעשו יהודים במשך אלפי שנים."


    "אם את עושה את זה בשבילו אז אל תעשי לו את זה" הוא צעק בפנים אדומות.


    בסופו של דבר הברית התקיימה ולו כדי לרצות אותי.. "צריך להתפשר למען הנישואין" הוא אמר לי בחיוך כשהגיע עם זר ענק של שושנים אדומות וצמיד יפהפה. באמת היו לו כוונות טובות.


    אבל משהו בפנים כבה.


    בהתחלה לא הבחנתי בכך. הכול המשיך כרגיל: מתיו היה הילד החמוד ביותר שראיתי אי-פעם - והוא המשיך להיות בעל ואבא מסור, עובד קשה בשעות היום ועוזר המון בלילה.


    אבל פה ושם צצו הויכוחים, כל ויכוח מותיר אותי עם נשמה פצועה וכרית רטובה.


    בקריסמס הוא אמר שאנחנו חייבים ללכת לכנסיה, כי אחרת "אימא שלו תכעס". פתאום כל הדיבורים היפים על הפשרות בנישואין נעלמו, כנראה שרק אני הייתי צריכה להתפשר. הכומר, שהיה ידיד אישי של חמיו, ראה את התינוק ושאל בנימוס רב מתי אנו מתכננים את טקס ההטבלה לנצרות. בעלי
    הסמיק וגימגם שאנחנו מתכננים לעשות זאת בקרוב, אבל אני לא יכלתי להתאפק. "לא נעשה זאת כי הוא הילד
    שלי והוא יהודי ולא נוצרי" אמרתי לכומר. היה זה תורו של הכומר להסמיק והוא נפרד מאיתנו ללא אומר ודברים.


    בחוץ הוא ממש רתח. "איך את עושה את זה? לבייש אותי ליד כל המשפחה? ליד כל החברים?"


    בכיתי הרבה וניכנסתי למצב של תוגה גדולה.


    שמוליק  לא יכל היה לראות אותי סובלת וניסה הכל כדי לפייס אותי.


    אני נזכרת באהבת הנעורים ובחלומות המשותפים ומצטערת שלא היה מישהו שאמר לי זאת אז, כשהייתי מסונוורת מהאהבה. מישהו שהיה מסביר לי שהבעיה היא לא בו ולא בי, אלא שזה פשוט לא ילך. זה הרקע ממנו היגיע כל אחד.


    אז לא היה ייעוץ משפחתי..ולא היה לי עם מי לדבר ולהתייעץ..ולכן פניתי לעזרה לאימי.


    אבי לא אמר לי "אמרתי לך!!!" אך ישב ושתק.


    אימי שמאד ניקשרה למתיו אמרה לי לנסות להתחיל לקחת את שמוליק(סמואל ) לבית הכנסת..לספר לו יותר על החגים שלנו ולספר לו מהי יהדות.


    שמוליק היה מקשיב ועדיין מקשה את עורפו...לא הפריע לי לחגוג את חגינו היהודים-אך רצה שאחגוג גם את שלו.


    ואז- פרצהמלחמת ששת הימים ומתיו שלנו היה כבר בצבא ושירת כקצין ביחידה צבאית.


    כמובן שהוא היה מגוייס.


    ופתאום קרה משהו לשמוליק שלי...היה רואה כיצד אני יושבת ומאזינה לרדיו..מנסה לקלוט כל מילה שנאמרה..בוכה כאשר אני שומעת על כל חייל שנופל בקרב..וואז ראיתי פתאום משהו מוזר.


    ראיתי את שמוליק עומד בפינת החדר מסתכל עלי עם עיניים דומעות-ומחזיק ביד ספר תהילים.


    לא האמנתי מה אני רואה...אך לא אמרתי מילה.


    היגיע ערב שבת ושמוליק שלי אמר לי שהוא הולך לבית הכנסת-כן,בית כנסת..להתפלל לשלום מתיו שיחזור בשלום.


    חשבתי שאני מתעלפת מהתרגשות...


    מאז היה שמוליק יותר ויותר מתקרב לדת היהודית..והיה אומר לי השכם וערב כמה הוא אוהב אותי ומבין אותי ולא יכול לראות אותי בוכה.


    כמה הוא מצטער על כל השנים בהן היה מציק לי בנוגע לכל מה שקשור לחגים וליהדות...


    ופתאום בוקר אחד אמר לי ואנו כבר כלל לא צעירים...אני רוצה להתגייר.


    מכאן הדרך כבר היתה קצרה...היום לשמוליק אין יותר שום עינין בנצרות..יהודי כשר הוא לכל דבר.


    מתיו כמובן נשוי ויש לנו ממנו 3 נכדים מקסימים. בדיור המוגן מזמינים אנו אותו ואת בני משפחתו בערב שבת לקידוש!!!!!!!!!! כן קידוש!(כך ביקשה ממני הגברת זהבה לכתוב) ומשפחתינו מאושרת כפי שלא היתה מעולם.


    האהבה אלי ניצחה...הבין ששובר הוא את ליבי בעקשנותו..ולא רצה לוותר עלי...


    כל סיפור כזה שאני שומעת..מרגש אותי..אני כותבת על פתקאות קטנות ומרכזת אחר כך בשעות הפנאי המועטות שיש לי...אך זה משתלם תמיד כי בסופו של יום אני נמצאת כמה פעמים בשבוע עם אנשים מקסימים-והחשוב ממכל שהאישה שאני עוזרת לה מחייכת ומקשבה ומשתתפת בשיחות.


    ממני


    איריס





תגובות
  • - לפני 2884 ימים

    הקשישים שאנחנו פוגשים - לפעמים אנחנו שוכחים וחושבים שהם "נולדו" קשישים. אבל כל אחד ואחד מהם זה סיפור חיים מהלך. שווה לחקור ולגלות!

איריס למדן-הסופרוומן-סבתא להשכרה

הסופרוומן-נתינת שירותים מיו...