הקדמה: דניאל כהנא-לוינזון, אוצר אמנות שליוה את הצייר רפי פרץ raphael perez בתערוכות יחיד וקבוצתיות רבות ... טקסט שהוא כתב למספר תערוכות אמנות רפי פרץ, הוא האמן הישראלי הראשון אשר מביא לביטוי חסר תקדים ביצירתו את אורח חייו כגיי. חייו וחייה של הקהילה הגאה שלובים זה בזה ונפרשים על פני מאות רבות יצירות אמנות. עשייתו ויצירתו האמנותית היא נדירה ויוצאת דופן בכל קנה מידה של אמנות ישראלית ובינלאומית. מקורות יצירתו הן בראש ובראשונה אירועים מחייו השלובים בלוקאליות יהודית וישראלית כמו גם ציטוטים והשפעות מתולדות האמנות (דיוויד הוקני, מאטיס) ייחוד זה הוא שיוצר את חציית הגבולות הבינלאומיים והצליח לרגש את הקהילה הגאה מחד וקהילות אמנות ברחבי העולם. על גאווה ודעה קדומה- על צירתו של האמן רפי פרץ לראשונה אנו פוגשים אמן ישראלי המביע את כל רגשותיו בעוצמות שלא ידענו, נושאי הציורים הם חיי השגרה בזוגיות במקומות ובמצבים יומיומיים יחד עם השאיפה למשפחה וזוגיות חד מינית, שוויון והכרה פומבית. עבודותיו של פרץ מעלות אל חלל התרבות ואל השיח הציבורי את האמת של החיים כגיי ומערכת הזוגיות בכללותה על כל רבדיה - הרומנים המזדמנים, המין החפוז, הכמיהה לאהבה, שיגרת חיי היומיום והפעילויות הבנאליות הנמצאות בכל זוגיות – בין אם זה בתיאור זוג גברים בסצנה אינטימית בחדר האמבטיה, חדר השינה או השירותים, זוג גברים מגדל תינוק או גרסה הומוסקסואלית ל"גן עדן", ארוחות משפחתיות, עליות ומורדות ביחסים הזוגיים, המורכבות בחיים המשותפים כמו גם שיגרה יומיומית המתחרה בשאיפה למימוש העצמי, כל זאת דרך חייו של רפי. יצירותיו הראשונות של פרץ הם יומנים אישיים, היצירות רואות אור והוא בן 14 שנים בלבד, והוא דואג להסתירם, משום שבהם הוא מנהל מידי יום ביומו יומן אישי המתאר באופן האמיתי ביותר את האירועים בחייו. ביומנים אלה הוא מצייר אלפי ציורים, שרבוטים ורישומים כשלצידם הוא כותב ומוחק לסירוגין את "הטקסטים הבעייתיים" לדבריו: טקסטים המספרים על התקופה בה הוא נאבק בנטיותיו המיניות. יומניו עמוסים בקטלוג אובססיבי של פרטים, פעולות יומיומיות, חברים ועבודה כמו גם נושאים החוזרים על עצמם, כמו מחשבות, תערוכות שראה, סרטים טלביזיה, ספרים, וביקורת על עבודותיו. בתום הכתיבה מצייר רפי על יומניו. כל שיכבה מבוצעת מתחילתה ועד סופה לאורך כל היומן. למעשה העבודה על היומנים אף פעם לא מגיעה אל סיומה. מאבק זה לא נגמר וכאשר הרגש עבר לדף ובמשמעות מסוימת, סיים תפקידו והפך להיות חסר חשיבות, החל הצד הוויזואלי- הציורי להיות דומיננטי, לדבריו - מתוך צורך להסתיר את הכתוב. בספרים וביומנים ניתן לראות זאת בצורה בולטת אף יותר- כאשר בחר לצייר בסגנון שהושפע מציורי ילדים - הדמויות הן עליזות, שמחות, נאיביות ונטולות מיניות ולעומת זאת, כאשר ניסה לצייר כמבוגר( לדבריו) הרישומים הפכו דיכאוניים יותר, עגומים. בשנים אלה עבד רפי עם ילדים בגיל הרך בהוראה של ציור ומשחקי תנועה. בתקופה זו מספר רפי, כי זנח לגמרי את החיפוש אחרי קשר זוגי עם נשים או עם גברים והעבודה עם ילדים נתנה לו לדבריו, משמעות קיומית. יצירה זו נמשכת על פני יותר מ-10 שנים ופרץ יוצר כ- 50 ספרים- יומנים אישיים בגדלים שונים (פנקסים, מחברות ישנות, אטלסים, ואפילו ספרי אמנות ישנים). בציוריו המוקדמים 1998-1999 ניתן לראות את המעבר בין מערכות יחסים עם נשים לגבריים. הסגנון מתבטא מאיפוק להתפרצות רגשית מבחינת צבע, קו וקומפוזיה, בחלק מן הדמויות ניתן לראות הבעה רגשית חזקה, הנשים מצוירות לרוב באיפוק ופאסיביות לעומת התפרצות רגשית שמחה ואהבה המתבטאת בצבע ובסגנון בציורי הגברים. "הייתה לי פנטזיה שבמערכת יחסים בין גבר ואישה אוכל לעוף בשמיים, לאהוב, לעוף. עם זאת הרגשתי שאני מסתיר משהו, הייתי חנוק, מסתתר במסיכה – כאילו יש צעקה בפנים שרוצה לצאת. הייתי מתוסכל, הרגשתי מאויים"... אהבה ראשונה עם גבר הוציאה ממנו בשנת 1999 את סדרת הציורים הנאיביים שעוסקים באהבה, בהתרגשות מעשייה של פעולות יום-יומיות משותפות בסביבה הביתית האינטימית. "ההתרגשות הייתה גדולה – מכל חוויה יומיומית של עשייה משותפת ומתחושת היחד ולכן ציירתי כל סיטואציה אפשרית שאהבתי לעשות איתו". מרגע שפסק הדיכוי העצמי, ההדחקה וההענשה העצמית החל רפי בתהליך ההשלמה והריפוי אשר מצא ביטוי בפרץ אדיר של עבודות עצומות בגודלן, בכמותן, בתכניהן המוחצנים ובצבעיהם העזים, אדום, ורוד ולבן. בשנת 2000 מתחיל רפי את ציורי הענק בהם מתאר את מקומות הבילוי של הקהילה "האגם", "הבריכה", וציורי המרפסות (התל אביבים) בהם הוא מתאר את העולם הגברי אשר לטענתו הופך לקיים בזכות הציור. בשנה זו הקדיש רפי לחוויית האהבה מספר סדרות רב גם בציור וגם ברישום כשבסדרות אלו מציג רפי את