לק"י לאחר שיחה עם חברה יקרה החלטתי שאני רוצה לשתף אתכם בסיפור שקרה לי. חשוב לי לשתפכם וזאת כיון שאני רוצה להראות לכם שתמיד יש תקווה ולא צריך להתייאש גם כשהמצב נראה ממש אבל ממש בכי רע. אני מאמנת נפשית בגישה רוחנית, מייעצת, מאבחנת ומטפלת רב תחומית בטכניקות יהודיות עתיקות ואני גם מורה לילדים לקויי ראייה ועיוורים. הסיפור עליו אני רוצה לספר קרה לאחת התלמידות שלי. לפני שאתחיל אסביר שאני מורה בחינוך המיוחד ובעבודתי אני נודדת מבי"ס אחד לשני כיון שהיום התלמידים לקויי הראייה והעיוורים משולבים בכתות רגילות, כך שיוצא לי לעבוד ביום אחד עם כ-4 עד 5 תלמידים בבתי ספר שונים. וכעת אני מתחילה בסיפור: לפני כשנתיים קיבלתי בסוף כתה ז', חודשיים לפני סיום הלימודים, תלמידה שמסתבר שהינה לקויית ראייה ושמסיבות שונות כגון: חוסר ידע, הכחשה, וכדומה לא אובחנה כלקויית ראייה ולכן לא קיבלה את כל התמיכה לה היא זקוקה. מכיון שכך התלמידה החלה ליצבור פערים גדולים בלימודים מה שגרם לגורמים השונים בביה"ס לחשוב שהיא לקויית למידה. ולא אגזים אם אומר גם שאפילו חשבו שאולי יש לה פיגור קל. איך שהוא מורה מצוות ביה"ס שהיא מורה להוראה מתקנת שאליה העבירו את התלמידה הבינה שמשהו אחר קורה כאן ודרשה מההורים לבצע בדיקת שמיעה וכן בדיקת ראייה וכך התברר בביה"ס שלתלמידה יש בעיות ראייה. אותה מורה פנתה למחוז שלנו והתלמידה הגיעה אלי או ליתר דיוק אני הגעתי אליה. כמובן שבחודשיים שנותרו הרבה לא היה מה לעשות. מכל מקום בשנה שלאחריה החלה העבודה הרצינית, כמובן שהיו שיחות הסברה לצוות הבית סיפרי על לקות הראייה והתלמידה קיבלה את כל התנאים להם היא נזקקה על מנת ללמוד כנדרש, צילום דפי עבודה בהגדלה, הקראת הנכתב על הלוח בקול ובקצב הכתבה ועוד כהנה דברים. באותו הזמן לתלמידה היה מבחן בהסטוריה ובמקרה היה זה יום העבודה שלי אתה והמורה להסטוריה הציע לי לעזור לה במבחן. כמובן שהעזרה היא לא במתן תשובות לחומר הנלמד אלא בהקראת המבחן שבמקרה זה לא הוגדל עבורה. התלמידה סיימה את המבחן וחזרה לכתה מסתבר שבחוזרה לכתה אחת הבנות זו שישבה לידה העתיקה ממנה. וכאשר החזיר המורה את המבחן התלמידה וגם חברתה שהעתיקה ממנה קיבלו ציון די גבוה (לא זהה) התלמידה שלי היתה מאושרת מאד וכשניתבקשה ע"י המחנכת שלה לכתוב משהו לעתון ביה"ס היא כתבה כמה התרגשה שסוף סוף יש מי שמבין אותה ושבזכות זה היא הצליחה במבחן ואף העתיקו ממנה. תחשבו מה זה עשה לדימוי העצמי שלה שהיה מאד נמוך בכל השנים שעברו מכיון שחשבו שהיא לקויית למידה ו/או מפגרת. לצערי הצלחה זו לא גרמה לשינוי היחס של חבריה לכתה כלפיה והיא המשיכה להיות דחויה. דבר שמאד הציק לה וגרם לה להתנגד לכל דבר שהציעו לה. ניסיתי לחבר אותה לקבוצת השווים בפעילות של אחה"צ אך היא בשום פנים לא הסכימה להצטרף. חלפה גם שנה זו כשגם צוות ביהס מנסה לעזור לה מבחינה חברתית וכלום לא צלח. כעת התלמידה בכתה ט', שוב ניסיתי לחבר אותה לקבוצת השווים והסתבר לצערי שהשנה לא נפתחה קבוצה כזו. לכן פניתי למורה מהצוות שלי שהיתה אחראית על קבוצת השווים ושאלתי אותה מה עושים? האם ניתן לחברה אל אחת התלמידות? אולי לתת לאחת התלמידות את מספר הטלפון שלה ושתיצור אתה קשר, אולי יתפתח מזה משהו?! ואכן המורה מהצוות שלי נתנה לתלמידה אחת את מספר הטלפן של התלמידה שלי וזו יצרה עמה קשר, לא תאמינו מה קרההההההה! התלמידה שלי כבר יצאה אתם לטיולים של מספר ימים, אמה מספרת שהיא מעולם לא עזבה את הבית, והנה היא מבלה יומיים ושלושה מחוץ לבית. מדהים!!! גם בשיחה שלי אתה ראיתי כמה היא מאושרת, כמה היא שמחה. היא אמרה לי שלא ידעה שיש עוד ילדים כמוה ושהם מכבדים אותה ומדברים אליה יפה ולא מקללים. כמו כן אותה תלמידה שהתלבטה מה לעשות בשנה הבאה והיכן ללמוד הגיעה להחלטה בזכות אותה קבוצת חברים מקבוצת השווים. את הספור הזה הבאתי כאן מסיבות נוספות מלבד זה שיש להיות אופטימיים צריך גם לא להרים ידיים ולעשות. באחת מהשיחות שהיתה לי עם האם של אותה תלמידה בהתחלת הדרך, האם שיש לה שני ילדים בוגרים יותר אמרה לי שהיא הבטיחה להם שכאשר היא תמות היא תיקח את הילדה הזו אתה וזאת כדי לא להשאיר אותה לעול עליהם. היה לי נורא לשמוע את הדברים הללו והיום אני שמחה כל כך כיון שהדברים השתנו והשתנו לטובה!!! אני משתפת אתכם בחוויה זו שעברתי, ויש עוד רבות לא רק שלי אלא של כל העוסקות/ים במלאכה ויש רבות/ים כאלה, כדי שתמיד תהיה תקווה בלבכם שדברים יכולים להצליח ולהשתנות לטובה אם רק נרצה. איך אמר הרצל: "אם נרצה אין זו אגדה". אשמח לשמוע את דעתכם ומהי תגובתכם.