קרה לכם פעם, שהתחלתם דיאטת רזון ונשברתם בדרך?

         וקרה לכם פעם, שהתחלתם דיאטת רזון, ירדתם במשקל ועם הזמן המשקל עלה בחזרה?       

   האם משהו מכם חווה תחושה של חוסר אונים, ייאוש

   או תסכול בהתמודדות עם המשקל העודף?

   לי זה קרה הרבה במסגרת עבודתי כדיאטנית קלינית. פגשתי

   אנשים, שמאז שהם זוכרים את עצמם, הם עסוקים 

   בהתמודדות עם המשקל ועדיין לא הגיעו ל"מנוחה ולנחלה".

   מסיבה זו בשמונה השנים האחרונות אני לומדת ומשתלמת, 

   כי אני יודעת שאפשר גם אחרת.

   אני רוצה לספר לכם על אריאל.

   אריאל גבר בן 49, נשוי עם ילדים. מנהל מפעל ויזם

   פרויקטים, הגיע אלי במשקל 103.500 ק"ג. ועם    רצון 

   לרדת למשקל 70 ק"ג ולשמור על ההישג.

   בעברו התמודדויות מהתמודדויות שונות, בהן ירד במשקל 

   ולאחר תקופה העלה את כל המשקל בחזרה, לפעמים

   בתוספת מספר קילוגרמים. גם קיצור קיבה הוא עבר ועדיין 

   בעיית ההשמנה שרירה וקיימת.

   בסיום המפגש הראשון, הזמנתי את אריאל לנהל יומן רישומי

   אכילה במטרה ששנינו נעשה היכרות עם האכילה שלו.

   כשחזר אלי במפגש השני סיפר שלמראה הרישומים "חשכו

   עיניו". רוב התפריט היומי שלו מורכב מאכילת junk    ומעט

   מאד אוכל.

   מאחר ואריאל למוד דיאטות, הוא יודע מה נכון ומה לא נכון

   לאכול ולכן לא היה צורך להתעכב על הנושא. הזמנתי את 

   אריאל להמשיך עם רישומי אכילה ולבדוק איזה שינויים

    מתאים לו לעשות. לכל אורך המפגשים, אריאל הכתיב לעצמו

   את האכילה, שלאט לאט הפכה להיות מזינה ומרזה.

   רישומי האכילה ליוו אותנו בזמן שאנחנו התמקדנו בשינויים

   מסוג אחר.

   נושא ראשון שבקש את תשומת ליבנו היה: פרגון. פרגון

   בחיים בכלל ופרגון לעשייה שלו בפרט.

   אריאל ומשפחתו המצומצמת לא ידעו פרגון מהו.

   אתם בטח שואלים למה חשוב לפרגן לעשייה שלנו, 

   והתשובה שלי היא, שכשמפרגנים, תשומת הלב מופנית 

   לעשייה ולהצלחות, שמביאות איתן הרגשה טובה, שמחה

   ורצון להמשיך בתהליך. זה המקום בו אנו רוצים להיות.

   מקום מחזק, מקום מעצים. אני מזמינה אתכם לבדוק

   את ההרגשה שלכם כשאתם מבקרים את העשייה שלכם,

   לעומת כשאתם שמחים על העשייה שלכם. הבדל עצום,

   נכון?

   נושא שני שהקדשנו לו את תשומת הלב היה תפקיד המתוק

   בחייו של אריאל. המתוקים עד שהתחלנו את מפגשינו היוו

   את המרכיב העיקרי בתזונתו היומית. הם היו עבורו: פרס  

   כשרע, ספקו אנרגיה כשהיה עייף, נתנו מענה  למצבי

   תסכול, אכזבה, וחיברו לתחושת ההנאה וההרגשה הטובה.

   מה שעשינו במפגשים היה למצוא את המענה האמיתי לכל

   מצב ומצב ולתרגל את השימוש בו כדי שהשינוי יהיה שינוי

   של קבע. בד בבד ראינו ירידה משמעותית באכילת המתוק.

   כבר לא היה בו צורך.

   מה שעזר לאריאל לאורך כל הדרך הייתה התמונה העתידית

   שלו, שהוא ראה לנגד עיניו. אריאל דמיין את עצמו שוקל

   70 ק"ג, עומד על הפודיום  ומחזיק את גביע המקום הראשון 

   בתחרות ריצת מרתון. עדיין לא ספרתם לכם, שאריאל

   אוהב לעשות ספורט.

   נושא נוסף שעלה במפגשים היה נושא ההתמדה בחיים

   בכלל ובשמירה על הישגי הירידה במשקל בפרט.

   אריאל ואני נפגשנו פעם בשבוע במשך שמונה חודשים

   ובתקופה זו הוא ירד 33.500 ק"ג. המשכתי ללוות אותו 

   בשמירה על המשקל אחת לחודש, במשך חצי שנה.

   נפרדנו לשלום וכעבור שנה לאחר שהמשקל עלה בחמישה

   ק"ג נפגשנו שוב למספר מפגשים בהם חיברתי אותו

   לחוזקות שלו, ליכולות שלו, לכוחות שלו והמשקל ירד.

   נכון להיום שנה אחרי סבב שני של מפגשים ושנתיים אחרי

   סבב ראשון אריאל שומר בהתמדה על המשקל.

   אני יודעת שהשנוי שאריאל עשה הוא שנוי של קבע כי טפלנו

   בבעיות עצמן ולא באכילה.

   זכרו, אכילה היא תוצר של... ולא הבעיה עצמה.