השבוע היה לי שבוע עם הרבה דמעות והרבה שיעורים.

אני לא נהנית מימים כאלה (ברוך השם אין הרבה), אבל אני לומדת מהם המון ובדיעבד שמחה שהם קיימים.

התחלתי את השבוע הזה אדם אחד ואני מסיימת אותו אדם אחר. טוב יותר. אני לא יודעת אם לסביבה, אבל בטוח לעצמי.

כל השיעורים שלמדתי הם בעצם דברים שידעתי אבל שכחתי. הייתי צריכה את הבעיטה הזאת בפרצוף כדי להיזכר.

נזכרתי שצריך לראות את ההזדמנות בכל דבר וללמוד מכל התנסות, גם אם באותו רגע היא קשה.

נזכרתי גם במה שידעתי כל הזמן - שנתינה צריכה לבוא משמחה ומרצון, ולא ממחויבות ומאשמה. נתינה שבאה משמחה ומרצון מביאה לשגשוג ולהערכה. נתינה שבאה ממחויבות ומאשמה מוערכת פחות, מתסכלת יותר ואין בה ברכה לא לנותן ולא למקבל.

נזכרתי שחברות היא דבר נזיל ומשתנה. הדבר נכון במיוחד לגבי חברויות בנטוורקינג, אבל לא רק.

דבר חשוב נוסף שנזכרתי בו נוסח באופן טוב יותר על ידי הכומר מרטין נימלר:

In Germany they first came for the Communists,
and I didn't speak up because I wasn't a Communist.

Then they came for the Jews,
and I didn't speak up because I wasn't a Jew.

Then they came for the trade unionists,
and I didn't speak up because I wasn't a trade unionist.

Then they came for the Catholics,
and I didn't speak up because I was a Protestant.

Then they came for me
and by that time no one was left to speak up.

אני מתנצלת בפני כל אלה שלא קמתי להגנתם.

ומודה לדני ורינה שביט שתמכו בי ביומיים הקשים.