ע
”אירית אהובה ויקרה , לפעמים כשאנחנו קוראים ספרפתאום נפתח בפנינו עולם שלם שלא ידענו שקיים. זה בדיוק מה שקרה לי עם "הקול פתוח" של חברתי היקרה אירית .
הספר הזה הוא הרבה יותר ממדריך מקצועי - זה מסע אישי מרגש שמתחיל בחוויות הילדות של אירית שהוביל להתמחות בשיטה טיפולית ייחודית ופורצת דרך. הדרך שבה היא מתארת איך הקול שלה, וההבנה שלה את כוח הקול האנושי, התפתחו ממקום כל כך אישי ופגיע - זה משהו שנוגע ללב.
מה שהכי ריגש אותי זה לגלות שהקול שלנו הוא באמת הדבר שיכול להיות גם כלי טיפולי , אירית מצליחה להסביר בצורה נגישה ומרתקת איך הקול משקף את מי שאנחנו באמת, ואיך ניתן להשתמש בו כדי לרפא ולחבר. התחום של טיפול בקול היה זר לי לחלוטין, אבל הספר פתח לי חלון להבנה עמוקה של איך הגוף, הנפש והקול שזורים זה בזה.
זה ספר שמשלב בצורה מושלמת בין הידע המקצועי לסיפור האישי, בין המדע לרגש. קוראים אותו ומרגישים שלומדים משהו חדש על עצמכם, על הקול שלכם, על הדרך שאתם מתקשרים עם העולם.
תודה לך אירית יקרה שחלקת את המסע הזה עם העולם, אני בטוחה שהספר הזה יעזור לאנשים רבים לגלות את הכוח הטמון בקול שלהם.“
”אירית יקרה,
אסכם את חוויותי משנת הלימודים המיוחדת
ציוני דרך במהלך הקורס:
* היכרות ראשונה עם הגישה, הקבוצה והקול שלי באופן שלא השתמשתי בו בעבר.
* חוויה מ"יד שנייה" של התרפיה באמצעות מסעות קוליים של אחרים שהתרחשו בנוכחותי. בהזדמנויות אלה יכולתי לראות מן הצד את הנגיעה בעומקים של הנפש המתרחשת אצל חלק מהמשתתפות.
* טיפולים אישיים שהעניקה אירית למשתתפות הקורס. בטיפולים אלה יכולתי לחוות את השינוי שעוברת המטופלת בעזרת תרגילים והנחייה של אירית. השיחה שלאחר הטיפול הייתה משמעותית והכרחית והביאה את המטופלת למודעות לתהליכים שקרו לה ולמשמעותם בחייה בעבר, בהווה ובעתיד.
* קריאת מאמרים בבית וניתוחם בכיתה. הדיון בכיתה אפשר תפיסה עשירה יותר של המאמר והתייחסות לנאמר וגם למשתמע ממנו.
* היציאה ממקום ה"תלמידה" ל"מטפלת", קודם כל דרך הטיפולים ההדדיים עם משתתפות הקורס, מעבר לשעות הקורס. מבחינתי האישית, הטיפולים הללו היו החוויה האמיתית הראשונה של השיטה.
* מפגשי חשיפה לנשים המתעניינות בנושא- ואנחנו כתלמידות ותיקות/אסיסטנטיות (סייעות). באמצעות המפגשים הללו יכולתי להסתכל מבחוץ על הדרך שאני עברתי.
התפתחות אישית
במהלך הקורס הרגשתי שאני נפתחת לאפשרות התרפואיטית שבקול. לא הייתי מודעת לכך מלכתחילה. הכרתי את תופעת השירה המקצועית ואף החובבנית המעניקה לאנשים איכות חיים אחרת. "הקול המרפא" הראה לי כיוון נוסף בו האדם "נובר" בתוך תוכו ומגיע באמצעות קולו למחשבות, רגשות ודימויים ומתחבר אליהם. החיבור הזה משחרר!
במשובים שקיבלתי על העבודה שלי כמטפלת ניתן לי חיזוק לזה שיש באמצעותי לעזור לאנשים להגיע אל עצמם. החוויה הזו מאוד משפיעה עלי וממלאת אותי אמונה ביכולת הריפוי העצמית של האדם. כמו כן, שמתי לב לכך שאין נדרש טיפול ארוך כדי להגיע לחוויה משמעותית.
אני שואפת להתפתח בתחום ובמקביל להמשיך ולקבל הדרכה ואולי אף לשמור על קשר עם מטפלות נוספות באופן קבוע.
אני מודה לך באופן אישי על חוויה מרתקת לחיים.“
”פנינה -מסכמת תהליך שעברה בסדנת "יסודות הקול"
אם לסכם הדרך שעשיתי מאז המפגש הראשון שלי עם הדרך המופלאה הזאת , ומורת הדרך המופלאה לא פחות, אז אלו המילים שהן שלי למרות שלא אני המצאתי אותן לראשונה.
הקול המרפא
המקום בו נגמרות המילים שם מתחיל הריפוי האמיתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
ובמילותיי שלי..
רוב חיי המוכרים לי הייתי מאוהבת במילים, במשחקי מילים, שלהן, בצורה שבה הן מעוררות את המחשבה, מזינות את המוח הצמא לעוד.
את רגשותיי חוויתי לא פעם רק כאשר פגשתי במשפט שהעלה פתאום דמעות בעיניי, או צביטה עצומה בלב ובעקבותיה גל בכי. המשפט יכול היה להופיע בסרט שראיתי, בתוכנית טלוויזיה ובמיוחד במילה הכתובה .
בכל פעם כשמצאתי תוך כדי קריאה בספרים צירוף של מילים שביטא מחשבה או הרגשה שנגעה בי בצורה הכי קרובה, הייתי מעתיקה את הקטע מתוך תחושה שהלוואי ואני הייתי כותבת את המשפט הזה. לפעמים הייתי מוצאת ספר , כמו הקלות הבלתי נסבלת של הקיום , שתוך כדי הקריאה הרגשתי כאילו אני כותבת אותו. ובספר המתורגם של סולימן ראשדי "פסוקי השטן" התפעלתי והתעצמתי בהתרגשות מהשימוש בשפה העברית לא פחות אם לא יותר מאשר הסיפור עצמו. ועוד כהנה וכהנה.
ולמרות כל אהבתי למילים, כשאני רציתי תחושות או רגשות, במיוחד כאלו שנגעו ברבדים היותר עמוקים ואותנטיים שבי, לא תמיד מצאתי את המילים המדוייקות, היפות, הבהירות. מה שהיה גורם להעמקת התסכול של התחושה , במיוחד אם לא הבינו אותי כפי שחשבתי שהסברתי. ועוד יותר כאשר אני בעצמי לא הבנתי את מה שהרגשתי.
והנה מצאתי את עצמי משתתפת בתהליך שאין לי בו שום ידיעה מוקדמת, אלא רק נכונות לקבל את מה שיקרה ,ולפעמים גם אפילו את איך שיקרה. מתוך מטרה די ברורה לתת לעצמי תזכורת שחיי אינם מורכבים רק מסדרת מטלות הדורשות עמידה בלוח זמנים. גם אם אלו מטלות שאני הצבתי לעצמי.
המוח שלא שותק לרגע, אפילו הוא שיתף פעולה. גם כאשר התעוררו בו הספיקות הקשורים בצורך לנתח באופן לוגי את כל הקורה, גם אז הסכים המוח הרעב לתעסוקה והשתלטן שבי ,לשתף פעולה בעצם אי ההפרעה.
כמו ספקן תמידי שרוצה מאוד להשתנות אבל לא מוכן שיעבדו עליו, הוא עמד לו בצד, משולב רגליים עם הבעה זחוחה כמי שמחכה לראות את התהליך קורסושוב תיווכח צדקתו: אם אני (מוחי) לא בתמונה, אם אני לא במצב שליטה, את לא תעמדי בזה, לא תתמידי, ולא תקבלי את אשר את מצפה לו.
אבל הפעם , גם הוא היה חייב להודות שהתגלה לנו עולם אחר, מעבר לתפיסתו, מעבר לדפוסים המוכרים. עולם שמעבר למילים שהוא ביכולתו המופלאה מספק לי, עולם שמעבר למחשבות.
עולם שהתחושות והקולות שבו הן שמזמינות את המילים לשתף פעולה מבלי לאבד את החיים משל עצמן אם לא נמצאו המילים המתאימות.
כאב הוא כאב , שמחה היא שמחה, בכל קשת הגוונים האפשרית גם אם אין להם מילים המגדירות את התחושה ,ועוד יותר את מקורה של התחושה. יש להם זכות קיום גם אם אי אפשר להסביר אותם במילים. אפשר לבטא אותן בצלילים , בקולות.
קולות שבאים מבפנים ומהדהדים החוצה, גם אם אינם נשמעים ברורים מבחוץ. הם נשמעים כמו הצעקה שבשתיקה, כמו הרגע שלפני הצעקה.
קולות הנאספים ובוקעים מכל מקום בגוף, כמו מים במדבר לקראת שיטפון. מכל פינה נידחת הם מגיחים, מנקים וסוחפים איתם רגשות מוסווים , זכרונות אבודים, תחושות חסומות, מראות מודחקים.
שוברים בדרך כל סכר והגנה שנבנו בעמל רב כדי לשמר ולהסתיר את המחבוא העשיר הזה של הקולות האבודים שהשתקנו, של הקולות משלא מצאו אוזן קשבת, של הקולות שהפחידו אותנו, של המראות המסתירות את הנשמה. הכל (הקול) מוביל לאותו שיטפון בלתי צפוי שרק מי שראה כמותו במדבר יודע את עוצמתו והשפעתו על המדבר.
והקולות הללו לא זקוקים למילים . כמו שהשיטפון במדבר לא זקוק לאפיק ברור של נהר, הוא זה שיוצר אותו או מוצא אותו בדרכו.
והקולות הללו ,כשמאפשרים להם לזרום בכל מנעד הצלילים , מתווים את דרכו של אותו קול מרפא. המקום שבו נגמרות המילים ובאה הידיעה.
וכמו המדבר, שלא יודע כי עבר עליו השיטפון, אבל נשאר קיים בידיעה ברורה עוד יותר של עוצמתו שלו, עוצמה שהשיטפון לא שינה אותה, רק חשף, ליטש והבריק במעט את הוויתו האמיתית, כך גם חוויתי אני את דרכו של הקול המרפא.
הוא מגיע ,בלתי צפוי, מציף בעוצמה, מנקה ומזכך מאותן אבני הנגף ומשאות מיותרים שאספתי בדרכי, חושף לאט ובטוח את החיבור שלי לנשמתי, זאת שתמיד ידעה את קיומה ועוצמתה ,אבל היתה מוסתרת ולפעמים מטושטשת לי ולצופה מבחוץ.
וככל שהתנגדתי לאותו קול, ככל שחיפשתי את המילים ולא מצאתי את אפיק הביטוי המוכר לי ואת הדיוק לתהליך הבלתי הגיוני בעליל _למוחי הדורש היגיון ), הגיעו באופן סימבולי והכי אמיתי , הדמעות. כמו שיטפון שנחסם ומחפש את דרכו החוצה ובעקבותיהן, בעזרת קולה הקורא במדבר של אירית היקרה, הדהד לו גם קולי שלי.
ומהמקום הזה, בלי מילים, התחיל הריפוי האמיתי של נשמתי.
החיבור של הנשמה , הגוף, ההווייה והמוח.
הקול המרפא...
ואני מהלכת עכשיו בראש קל ומורם, ועל צווארי יושבת באהבה ובשלווה של נשמה היודעת את שלימותה, הפנינה שהתחבאה בתוכי, ואני נהנית ממנה בכל רגע ורגע יותר ויותר..“
