הוא אמר לי: את לא מבינה כלום!

להיזכר בילדות? איפה אני ואיפה הילדות?

אי שם רחוק מעבר לאופק.

אבל מתבקש להביט אל העבר, ממקום של אחדות.

ובלי להרגיש גיליתי, שפיסה מתוך חיי, חייתי בהישרדות☹

כי אני לא בורחת ואין לי כוונה לשכוח

זיכרון ילדות מיוחד וצורב. וואלללה.. היום יש לי כוח!

ולמה לשכוח? אולי לברך?

כי בזכות המילים שלו, של אבא שלי– הצלחתי לצמוח.

הצלחתי למחול, להתחזק ולא לברוח

למרות ששנים הדהדו המילים שלו ללא מנוח.

רדפו אחרי. ניגנו בראשי. שיגעו לי את המוח.

כאשר הוא - עומד מולי מדבר בכעס צורם כמו בדקלום:

"את לא מבינה כלום!"

ואני עומדת מולו ילדה בת חמש,

מביטה בתחנונים מצפה ש... קצת יתרגש.

קצת יתחשב, שיבין שגם לי שלי יש מה להגיד,

ולא לסתום לי את הפה, ובהינף יד לגרש!

והוא חוזר על עצמו בלי טיפת רחמנות

אבל אני - לא מוותרת להביע דעותיי, בעקשנות.

וכדי לרכך את ליבו- ניקיתי את הבית, רחצתי כלים ומתוך נכונות,

ניהלתי את אחותי הקטנה שגילתה סימני עצלנות.

ואימא שלי- איפה היא בתמונה?

לא שומעת וכאלו לא רואה. כי בעיני אבא שלי הצטיירה כמסכנה.

אישה אנאלפביתית עם סימני כניעה,

שאהבה לטייל בארץ, ולהצטלם בצורה מפתיעה.

והכי הכי אהבה אותי מכל הלב והנשמה,

לחבק ולנשק ולהגיד לי שאני מלכת היופי בשבילה.

לידה הייתי תמיד חשופה ויפה,

גם כאשר הייתי לבושה בשמלה פשוטה.

בשבילה – זו הייתה גלימה.

ממנה קיבלתי חיזוקים על מה שאני היום.

מילותיה מהדהדות בתוכי כל יום ובכל מקום.

אני חייבת לה תודה על הנישוקים בצוואר ועל הפנים,

גם כאשר נגעה לי בחזה לבדוק שהכול בפנים.

ב"זכות" אבא וגם אימא, הוכחתי לכל העולם ואחותו,

שאני שווה פי אלף ממה שהוא חושב, הוד מעלתו!

שהצלחתי, פרשתי כנפיים והגשמתי חלום,

ועם המילים: "את לא מבינה כלום", אני חיה עד היום בשלום!

ציור שלי על קנבס- צבעי אקריליק