מילה חדשה נולדה בשפה העברית לאחרונה. גַּזְלַיְיטִינְג. היא נשמעת קצת זרה, קצת מצחיקה, קצת “אמריקאית”, אבל מהר מאוד מתברר שאין בה שום דבר קליל. זו מילה שמנסה לתת שם לתחושה מוכרת מדי, תחושה שמשהו במציאות מתערער, אבל קשה לשים על זה אצבע.

גַּזְלַיְיטִינְג הוא תהליך פסיכולוגי שקט אך הרסני, שבו אדם אחד מערער בהדרגה את תחושת המציאות של אדם אחר. לא במכות. במילים. בעיוות עדין של עובדות ובהקטנה מתמדת של חוויה רגשית. האדם מתחיל לפקפק בעצמו, בזיכרון שלו, בתחושות שלו, בשיפוט שלו. לאט לאט המצפן הפנימי מתבלבל, והוא שואל את עצמו: “אולי אני מדמיין?” כאן מתחיל תהליך של גזלה. גזלת הדעת.

וכשמתבוננים במילה גַּזְלָנוּת, מתגלה בה עולם שלם של רמזים לשוניים שמספרים את סיפור הפגיעה.

יש שם קודם כול גַּזְלָן. מי שלוקח משהו שלא שייך לו. לא רכוש, אלא תודעה. ביטחון. אמת פנימית.
יש גַּז. משהו בלתי נראה, חונק, מתפשט באוויר. אין לו צורה, אבל יש לו השפעה. כמו המשפטים הקטנים שנאמרים “סתם בצחוק”, “לא לזה התכוונתי”, “את רגישה מדי”.

ומשהו שנשאר. לן \ישן בלילה. הגזל לא חולף. הוא שוהה בנפש. מופיעה תחושה של זְנוּת- במובן של זילות. ערך שנמכר בזול. אדם שלומד לבגוד בעצמו, כדי לשמור על שקט. מנגד היה יכול להיות גַּן. מקום של ביטחון, גדילה, שורשים. אבל ב גַּזְלַיְיטִינְג הגן הופך לשדה מוקשים. אין אדמה יציבה לגדול עליה. אפילו המילה ז״ל חבויה שם. מוות סמלי. מוות של הקול הפנימי. של האמון בעצמי.

משהו מטפטף. נָזַל ו־נַזֶּלֶת. זה לא פצע פתוח, אלא נזילה איטית של אנרגיה, שמחה, חיוניות. האדם לא קורס ביום אחד. הוא נחלש. הוא נוזל.

המילה לָנוּ מרמזת על טשטוש גבולות. “זה לא רק את, זה אנחנו”. אבל בפועל האחריות, האשמה והספק מונחים תמיד על כתפי הקורבן. ואז מגיע זִלְזוּל. התחושה הקבועה שלא באמת מקשיבים לך. שלא סופרים אותך. שאתה קטן מדי, רגיש מדי, דרמטי מדי. ומכאן קצרה הדרך לחוש זוֹל\זולה.  הערך העצמי נשחק. אם מתייחסים אליי כך, כנראה שכך אני שווה. הרצונות נגנזים. מחשבות נשמרות במגירה, כי “אין טעם לדבר”.

גַּזְלַיְיטִינְג אינו רק דפוס התנהגות. הוא תהליך של גזלה מתמשכת. גזלת אמת, גזלת קול, גזלת קרקע פנימית. והשפה, כמו תמיד, יודעת את זה לפנינו. היא שומרת בתוכה את סימני האזהרה, למי שמוכן להקשיב. וכשמתחילים לפרק מילים, לפעמים מתחילים גם להחזיר לעצמנו את מה שנגזל.

לא בכוח. במודעות.

*ציור שלי בצבעי אקריליק