במה להתחיל?

אולי ב"הערת אזהרה" -

דומה שאין מחלוקת על כך ש"אשה בורחת מבשורה", הרומן עב הכרס (632 עמודים) והאחרון של דויד גרוסמן, הוא אחד מהספרים החשובים והמשמעותיים שניצבו לאחרונה על מדף הספרים המלא לעייפה.  יש הסוחטים מקרבם קריאות התפעלות רמות ויש גם (מעט) המצקצקים בלשונם. אבל דיבור מהסוג המתלהם על "רומן מכונן" וכו' רק מוסיף לרעש הגדול והמטמטם, המונע בסופו של דבר אפשרות להפוך את ה"הליכה" בין דפי הספר למסע שבאמצעותו נגלים לנפש הקורא נופים פנימיים וחיצונים שאולי נשכחו עם השנים מליבו. 

 גרוסמן במיטבו כשהוא נוסע ומתפתל בתוך רכבת  של חרדות וכאלה לא חסרות בספר הזה. החרדה הגדולה המפרנסת את דפי הספר הזה היא כמובן החרדה מהבשורה על מות הבן שבעקבותיה נעה האם עד קצות ארץ

 (until the end of the land  זהו שמו של הספר באנגלית) אבל יש גם עוד חרדות נוספות גדולות וקטנות שמשובצות כמו פנינים לאורך הספר ואין רשימה קצרה ובלתי מחייבת זאת, יכולה לעמוד על מלוא יופיים ועוצמתם. אין ספק שברגעים האלה נגלה גרוסמן במלוא שיעור קומתו ועוצמתו הספרותית. 

אז יהיו מי שיגידו, וכנראה במידה מסוימת של צדק, ש 83 העמודים הראשונים מעט מיותרים.ויש שם קצת יותר מדי גרוסמן "לבני הנעורים" ורק בעמוד 84, כשמתחיל המסע צפונה, אחרי שמובילים את השה - הבן לנקודת המפגש, נדלקת מדורת החרדה האין סופית והמנוע הרגשי והעלילתי מתחיל לפעום במלוא הקצב, מעמיס על הלב עוד ועוד הרים, גאיות, נחלים, ופיתולי עלילה. 

ויכול גם שיש יותר, אולי אפילו קצת יותר מדי "תמונות משפחה". אבל הניסיון הגדול הזה שלא לשכוח דבר ולא לאבד כלום, הוא כמו איזה זינוק נואש ללכוד תמונות מתוך האלבום הפרטי, תמונת שנופלות ומתרסקות תמיד ברעש גדול על רצפת המציאות הקשה והמחוספסת של המזרח התיכון. המסע הזה הוא גם ניסיון ללכוד מחדש נרטיב לאומי כללי במדינה שהולכת ומאבדת את עצמה לאלוהי הטמטום והכלום, או שמופרטת לאלף ואחד רסיסים של זיכרון ורב תרבותיות. 

שלא יובן לא נכון – כותב שורות אלה עשה את מיטב חוסר הונו ואונו מהרצאות המטפלות בחולשתו וגסיסתו  המתמשכת של הנרטיב הציוני המרכזי, ובסך הכל יש לראות בתופעה הזאת – גם תופעה תרבותית מבורכת, שהשכילה להצמיח דור שלם וחדש של יוצרים בספרות ובקולנוע שקבלו סוג של "הכשר" לפתוח בפני הציבור הרחב חצרות מוזנחות שבעבר נחשבו כאן לחצרות אחוריות. אבל דווקא בגלל המהלך הגדול הזה של ההפרטה, והעובדה שכל דירת חדר מתפרקת בקצה תל אביב הופכת כמעט למלכות השלמה כולה, עולה מדי פעם הצורך לספר את ה"סיפור כולו".לספר את קורותינו כאן על פני האדמה האכזרית הזאת, יהיה ה"אני הקולקטיבי" אשר יהיה. 

אחד המבקרים טען אולי בצדק שגרוסמן הוא נציגו של "המעמד הבינוני החילוני" וכ"סופר לאומי" הוא מצפה ממנו אולי להכיל גם את סיפורם ונקודת מבטם של שכבות נוספות בציבוריות הישראלית, אבל אולי זה באמת כבר מוגזם לבקש – גרוסמן אנוס ויכול לספר רק את הסיפור שלו, ומהסיפור שלו עולה בעיקר געגוע – געגוע לארץ שפעם זה היה רק הסיפור הישן והטוב שלה, כואב ומחריד ככל שיהיה.

ועוד לא אמרנו דבר גם על רגעים לא מעטים של הומור שופע ודמיון כמובן ורגישות, רגישות אין קץ

שלא נעלמת עם השנים לאורך כל הדרך.

 כמה שעות אחרי שסיימתי לקרוא את הספר המפעים הזה הגעתי לחגיגה של חסידי ברסלב בירושלים. בן אחותי הצנחן שנפצע קשה מאוד לפני כמה שנים בהיתקלות עם מחבלים ליד חברון, הוא עכשיו "תינוק שנשבה" רק במהופך – עיניו בוהקות ופיו מלא רק דברי שבח ותהילה ליושב במרומים. חשבתי עליו. חשבתי על הפציעה שטלטלה אותו בין חיים למוות. חשבתי על זה שהוא כבר לא מספר את עצמו לעצמו דרך גרוסמן. כלומר, אין סיכוי כמו שאומרים שהוא או מישהו מחבריו החוזרים מתשובה, שיותר מכל נראים לפעמים כמו יתומים עזובים ועצובים, יקראו יום אחד את הספר. כלומר עם השנים, פחות ופחות אנשים יראו את "אשה בורחת מבשורה" כמה שמבטא את ה"סיפור" שלהם.

וחשבתי שיותר מכל יש בספר הזה של גרוסמן עם כל הכאב העצום שטמון בו, כאב המתעצם ומכפיל ומשלש את עצמו לנוכח הדבר הנורא והאיום שקרה לו ולמשפחתו, ניסיון כמעט אחרון, לא דביק, לא מניפולטיבי,לא ציני ומרושע מבית מדרשם של פוליטיקאים חסרי מצפון, ניסיון לבנות בזהירות רבה וברגישות מופלגת איזה סוג של זיכרון ותובנה קולקטיביים המנסים שוב שוב להבין מה הסיפור. לאן כל זה הולך. מה התכלית של ישיבתנו כאן ביחד בארץ הקשה היפה והכואבת הזאת.