לאה (שם בדוי )
 
לפני כמה חודשים היא הגיעה לקליניקה שלי: אשה צעירה, יפה, בעלת פנים עצובות ושיער שחור חלק, שאותו הטמינה במטפחת ראש.
 
היא סיפרה לי בקול חנוק מדמעות, שהיא בת 36, דתייה, אם לארבעה.

כבר כמה שנים שהיא איננה עובדת, ואף לא סיימה את לימודי התואר הראשון שהתחילה.
היא מרגישה שהיא איבדה מזמן את חיוכה, ואת הרצון לקום בבוקר.
בעלה, כלל לא ידע על כך, שהיא נפגשת עימי. היא סיפרה, שהוא התנגד לעובדה שהיא תיעזר באימון כי והוא לא מאמין בדברים האלו, ומאחר וחששה לבקש מימון ממנו לפגישות, היא ביקשה וקיבלה מאמה את התמיכה הכספית.

 
היא פנתה אליי בבקשה שאעזור לה למצוא את עצמה שוב. היא שאפה למצוא עבודה שהיא אוהבת ושתוכל להשתלב עם המטלות היומיומיות הכרוכות בגידול ארבעת ילדיה.
היא רצתה להרגיש שהיא מסוגלת לשלוט בחייה ולא  להיות מובלת על ידם.

 

בשלושת הפגישות הראשונות היא בכתה רוב הפגישה. בפגישה הרביעית ואילך היא החלה קצת לחייך וזה המשיך לאורך כל הפגישות.
 
כמאמנת, עבדתי איתה במס' מוקדים: קודם כל, עזרתי לה להיזכר בכל התכונות שהיא אהבה בעצמה בעבר ולהתחבר אליהן מחדש. בצורה זו שיקמנו לה את הביטחון העצמי ואת תחושת הערך שלה.
עשיתי שימוש בתרגילים מעולם האימון וכן בתרגילים של חשיבה יוצרת מציאות. גילינו בתהליך, כי בעבר היא הייתה  בחורה אנרגטית, פעילה ועליזה, אוהבת אמנות ויצירה, וחשובה לה מאוד העבודה עם אנשים.
 
תוך כדי מפגשי האימון עימי , היא אזרה אומץ וגילתה לבעלה שהיא הולכת למפגשי אימון אישי. היא סיפרה לו זאת ממקום של חוזק ולא חולשה ובשל כך הוא קיבל את זה, כי הוא הבין שהיא איתנה בדעתה להמשיך ושהיא מוצאת בכך עזרה רבה.

עם הזמן היא הרגישה שהיא חוזרת לעצמה. החיוך חזר, היא החלה לעשות צעידות כל בוקר, לעמוד יותר על דעתה מול ילדיה ובעלה. היא מצאה עבודה כספרנית בבית ספר שבו ילדיה למדו והייתה מאוד מרוצה מעבודתה.

בימים אלו היא מסיימת את לימודי התואר הראשון שלה שזנחה לפני שנים.
במכתב מרגש שהיא כתבה לי היא כתבה את המשפט: "אני מרגישה היום שאני אדם חזק, מול בעלי, חמותי, ילדיי ואמא שלי, חזר לי החיוך"