היי חברים,

זהו הבלוג הראשון שאני כותבת ולכן החלטתי לספר כיצד התחלתי לרקוד ומה "תפס" אותי בריקודי הבטן.

בהיותי בת להורים יוצאי מרוקו שעלו לישראל בשנות החמישים, זכור לי כי בילדותי (כמו בהרבה בתים בישראל של אותה תקופה) בכל יום שישי לפני ארוחת הערב המשפחתית נאספנו מול הטלויזיה לצפות בסרט המצרי ששודר בכל שבוע.

חלק מהסרטים היו מצחיקים, חלקם עצובים, חלקם טפשיים, אבל הסרטים הכי יפים היו אלה שבהם הגיבורה והדמות הראשית היתה גם הרקדנית (בדרך כלל גם היה קשור בה איזה סיפור אהבה דרמתי וכואב).

הייתי מרותקת לטלויזה בדקות הריקוד המועטות והכי אהבתי לראות את הרקדניות המלאות, עם הגלאבייה והפומפונים על הראש, יחפות, רוקדות ברכות, ספק פתייניות, ספק שובבות. 

בבית הוריי התנגנו תקליטים וקסטות של מיטב הזמרים המרוקאים כמו אסתר אלפסי, ריימונד ועוד, אך לא התנגנה מוסיקה מזרחית או ערבית.

לימים גדלתי, עזבתי את בית הוריי ונישאתי. אל חיי נכנסה גיסתי שהפכה להיות חברת נפש שלי.

בעקבות משבר בחייה החליטה גיסתי שהיא רוצה ללמוד ריקודי בטן וביקשה שאלווה אותה. זאת היתה בקשה גדולה מאוד מכיוון שמעולם לא רקדתי (אולי קצת ריקודי עם לפני שנים רבות), לא למדתי ריקוד אף פעם ומי בכלל חשב על מוסיקה ערבית.

אבל מה לא עושים בשביל משפחה וחברות.

הצטרפתי לחוג. זה לא היה קל ואפילו קשה. מה גם שבנות החוג כבר היו משופשפות ואני קרטעתי אחריהן כעגלה רצוצה. לאחר שניים שלושה שיעורים גיסתי פרשה ואני איתה.

המורה, זהבה, ביקשה שאחזור. הסברתי לה שאין לי את זה, אני לא מתה על המוסיקה וזה מביך אותי. היא לא ויתרה לי וביקשה שאמשיך רק עוד חודש ואם אז ארגיש שזה לא מתאים לי אעזוב.

לזכותה יאמר שהיא ראתה בי יכולות שאני לא הייתי מודעת להן ועזרה לי עד כמה שאפשר בלימוד טכניקת הריקוד.

נשארתי 4 שנים.

בשנה השלישית כבר הייתי הריונית ומאוד גדולה. רקדתי עד חודש תשיעי, עד שרגליי כבר לא יכלו לשאת אותי מפזזת. בני כבר בן 9, כך שאני רוקדת בערך 12 שנים.

מאז השתתפתי בסדנאות רבות, למדתי אצל רקדניות נפלאות אחרות ואפילו אצל מורים לריקוד בארץ ובחו"ל.

עם הזמן למדתי לאהוב את המוסיקה ואף להבחין בין סגנונותיה השונים, למדתי לזהות זמרים וזמרות, שירים, כלי נגינה שונים, מה זה דום ומה זה טאק ועוד ועוד.

אבל יותר מכל אני אוהבת בריקוד את התנועה. בעיקר התנועות העגולות שבזכותן למדתי גם בחיים לעגל פינות.

למדתי שאפשר להצטמצם ולעשות "מכונת כביסה פנימית", אפשר סיבוב אגן קטן או מעגל סובב עולם.

שמיניות יש רבות: מאיה, יאמה, או שוכבת, שבורות או עגולות, שמיניות בחזה, בכתפיים או בראש.

יש כמובן את השימי, הרעידות הקטנטנות האלה שמרטיטות כל נים מכפות הרגליים ומעלה עד הראש.

עוד ועוד תנועות וקומבינציות שנראות בלתי אפשריות אך הראש קולט והגוף מעבד ומבצע.

עם מכלול הידע והקומבינציות אותם רכשתי במהלך השנים, הלך והתרחב גם מעגל החברות שלי. גיליתי שלל נשים נפלאות, מדהימות ומגוונות ולכולנו מכנה משותף : האהבה לריקוד, למוסיקה, לצילצולים ולמפגשים הנשיים המעצימים והמפרים.

על המפגשים האלה אי אפשר לוותר ונראה שנמשיך לרקוד יחד לעולם ועד.

אני יכולה לכתוב עוד ועוד , אך השעה המאוחרת קוראת לי לסיים את הבלוג.

מקווה שברור, מתוך כל הגיגיי, למה דווקא ריקודי בטן, ואם לא ברור תמיד אפשר לשאול ואני אשמח לענות ומי יודע, אולי אצליח לסחוף עוד כמה נשים (או גברים) אל עולם העיגולים.

לסיום סיומת אני רוצה להודות, על דפי הבלוג, לגיסתי וגם למורתי הראשונה ,זהבה, שבזכותן אני פה וכמובן לשאר המורות, מורים, חברות ומשפחה שעודדו אותי ופירגנו ומפרגנים עד היום.

לילה טוב,

תיקי