עלמה חמודה ועלם חמודות ישבו על ספסל בגן הציבורי ברמת גן.

כל אחד בצד אחר של הספסל.

הוציאה העלמה כריך מתוך תיקה והחלה מקלפת את עטיפת הניילון והנייר.

"מה יש לך בכריך?" שאל העלם, בעודו מתקרב מעט לכיוונה בספסל.

"יש לי גבינה צהובה, עגבניות, מלפפונים, ממרח פסטו וחציל" ענתה העלמה.

"אה" אמר העלם וחזר למקומו בספסל.

"וגם עלי רוקט"

"מה?" שאל העלם תוך כדי תזוזה לכיוונה.

"רוקט"

"אה" וחזר למקומו.

"אני אוהב רוקט" אמר.

"באמת?" שאלה.

"כן, אני גם אוהב להגיד 'רוקט'. רוקט"

צחקה העלמה ואמרה לו: "אתה מצחיק" בעודה רוכנת לכיוונו ומביטה בעיניו.

"כן? תודה...." אמר וניסה להסתיר את הסומק על פניו.

"אתה רואה את הקיוסק הזה?" שאלה.

"כן."

"כשהייתי ילדה, הייתי תמיד הולכת לשם אחרי בית הספר וקונה קרטיב אבטיח עם סוכריות. היום כבר אין קרטיב אבטיח, יש רק שרבט, או איך שלא אומרים את זה" אמרה ולקחה ביס מהכריך.

"גם אני הייתי קונה בקיוסק הזה" שוב התקרב לכיוונה, הפעם קצת יותר.

"נחמד. זוכר את בעל הקיוסק? איך קראו לו, וויסהוף? וייסמן?" אמרה ולקחה עוד ביס.

"וייצמן, כן." אמר והתקרב.

 

 

כך המשיכו ודיברו על וייצמן ועל מעשי הקונדס שהיו עושים לו בתור ילדים ובכל פעם שלקחה העלמה עוד ביס מהכריך, התקרב העלם יותר ויותר לכיוונה, עד שכאשר סיימה את הכריך הוא ישב צמוד אליה, כאילו היו בני זוג.

 

 

"איך היה הכריך?"

"היה טעים מאוד" אמרה, הכניסה את הנייר לתוך הניילון ועשתה משניהם כדור.

"תרצי קינוח? אולי... איזה קרטיב? אני יודע שאין קרטיב אבטיח עם סוכריות, אבל אולי תרצי טעם אחר?"

"אני אשמח, תודה רבה!" אמרה בהתפעלות, כאילו זוהי הפעם הראשונה שגבר מציע להזמין אותה לדבר מה. "אני אוהבת גם קרטיב רמזור."

"מיד חוזר" אמר וזינק מהספסל לכיוון הכביש. הוא היה כל כך גאה בעצמו על התקדמותו עם העלמה, שלא הסתכל לפני שחצה. מכונית שהגיעה צפרה לו על היותו לא זהיר. "אני מקווה שהיא לא ראתה את זה" אמר לעצמו.

 

בדרכו חזרה לספסל, עם שני הקרטיבים בעלי שלושת הצבעים, ראה שבמקום בו ישב לפני דקה, ליד העלמה החמודה, יושבת כעת סבתא נחמדה. "איך היא הספיקה?" חשב לעצמו.

כשהתקרב, הבחין כי זוהי סבתא בלה, הסבתא שהיתה מחלקת סוכריות לכל ילדי השכונה.

"איך היא עוד חיה??" תהה. "היא צריכה להיות בת 101! רגע. אם כשהייתי בן 8 היא היתה בת..."

"תכיר, זאת סבתא שלי" אמרה העלמה.

"נעים מאוד" ענה והגיש לה את הקרטיב.

"או..... איזה בחור נחמד. תאכל אתה, לי יש סוכר." אמרה הסבתא ונעצה בו מבט.

 

כך ישבו להם עלמה חמודה ועלם חמודות על ספסל בגן ציבורי ברמת גן, כשביניהם יושבת סבתא נחמדה.

 

"אוי לא!" אמר בקול, כשנזכר באירוע מהילדות.

"רק שלא תזהה אותי. רק שלא תזהה אותי" מלמל בליבו.

"מה קרה?" שאלה העלמה.

"אה..... אני חייב לזוז... אבל.. היה נחמד מאוד. אה..... תהיי פה שוב?"

"כן, אני באה לבקר את סבתא כל שבוע" ענתה.

"טוב, אז ניפגש" אמר עם חיוך של תקווה ונעלם כלא היה.

 

 

"הוא בטח...." אמרה הסבתא והחלה מתגלגלת מצחוק. "הוא בטח ברח ככה כי הוא פחד שהוא שוב יעשה קקי במכנסיים..." המשיכה וצחקה צחוק ילדי שהלך והתגבר.

 

 

"אוי....." נאנחה. "טוב, בואי. בואי רוח'לה, נלך לבקר את יצחק. נראה מה הוא שבר היום". צחקה הסבתא והן קמו מהספסל והחלו ללכת.

"סבתא, רחל זאת אמא שלי. אני ענבל" אמרה העלמה.

"ותשימי חזייה. רואים לך את כל הפטמות!" הוסיפה הסבתא.

"נו, סבתא!"

 

הסבתא המשיכה וצחקקה לה והן הלכו והתרחקו מהספסל...